Three Reasons Why I Love Dance by Michal Meg

*english follows

 בתור יוצרת פרפורמנס שהיצירות שלה נוטות להתכתב עם אמנות התאטרון, מצאתי שהמופעים האהובים עלי הם  דווקא מופעי מחול. עצרתי לתהות מדוע ומצאת שלוש סיבות מעולות. הרי הן לפניכן:

סיבה מספר 1

התמסרות. האינטנסיביות הפיזית שנדרשת מרקדנית על מנת לבצע יצירה דורשת הרבה יותר מכישרון. היא דורשת עבודה יומיומית, נחישות וגישה מנטאלית של – ‘רוח מעל החומר’.

לצפות ברקדנית בכושר שיא זה כמו לצפות בשילוב של ספורטאי אולימפי וחזון אומנותי. מדובר בהתמסרות למקצוע דורשני כמו גם בהתמסרות לאינטנסיביות הפיזית והרגשית הנדרשת ביצירה המחולית. הטוטאלית שנדרשת מרקדן שלא רק מבצע יצירה מחולית מורכבת, אלא עושה זאת לנגד עיננו ובמשך זמן לא מבוטל ראויה להערכה ללא קשר לתוכן המופע.

המופע ‘Agua’  מאת Chey Jurado, עוסק בארבע יסודות הטבע. בחלק בו צפיתי המבצע התמקד ביסוד המים. היצירה השתתפה בתחרות המחול הבינלאומית של מחול שלם ולא זכתה לעלות לחצי הגמר.

מהתגובות שהגיעו לאוזני הבנתי שהיא לא נבחרה כיוון שזה לא מרשים מספיק לראות רקדן ‘עושה פעלולים’ על הבמה. אני נוטה שלא להסכים עם הטענה. בעיני, גו’ארדו הוא דוגמא לרקדן המשלב כושר עם כישרון. הוא בחר בשפה תנועתית ספציפית ברמת ביצוע ודיוק גבוהה. אני מאמינה שהתחושה שזה ‘לא מספיק’ כשורה לעובדה שהמופעים העכשוויים נוטים לכלול אביזרים, אלמנטים מיוחדים, אינטרדיספלינריות והמון התרחשות בימתית. עבורי, לראות רקדן טוב בגפו על הבמה יכול להיות הרבה יותר מרגש מלראות אורקסטרה שלמה.

סיבה מספר 2

אה הא מומנט! ז’אנר המחול ידוע בקושי שלו לתקשר עם קהל שאינו צורך מחול היות והוא מופשט ואקספרסיבי. יחד עם זאת, כאן בעיני מונח גם המטמון. נכון הדבר שגם יצירת מחול בעלת היגיון פנימי עמוק לא תמיד תהייה נהירה לקהל. אולם כצופים ישנם לעיתים רגעים מכוננים שבהם נדמה לנו שאנחנו מפענחים משהו משמעותי לגבי מה שמתחולל על הבמה. בין אם זה בחוויה הקונספטואלית או הרגשית. מדובר  ברגע של תובנה מרעישה, מעין התגלות פתאומית. דווקא העובדה שהמידע לא ניתן לנו באופן מפורש ובכל היה רגע שנגע בנו במיוחד הוא מה שהופך את החוויה לעוצמתית.

לקראת סוף היצירה ‘The station’, מאת Ferenc Feher, היה לי ‘אה הא מומנט’ עוצמתי. מעבר לכך שהיצירה כולה נפלאה בעיני,  היה רגע שבו אחד הרקדנים ‘הפעיל’ את הגוף של הרקדן השני. משך זמן מה צפיתי בפעולה הזו בלי להבין עד שלרגע זה הכה בי! היה נדמה לי שהבנתי מה הם עושים והנואשות של הריקוד שלהם הפעילה משהו בתוכי. בחוויה שלי, ‘אה מומנט’ מהסוג הזה מקביל בעוצמתו לרגע של תובנה עמוקה לגבי החיים. יתכן כמובן שהפרשנות שלי הייתה שגויה לחלוטין, ועם זאת, זה כלל לא משנה! אותו רגע של הבנה חמקמקה הדהדה בי תחושה חזקה של נואשות ואובדן שזעקו מתוך היצירה וחלחלו אלי.

סיבה מספר 3

Fuck It All! השפה המחולית מותחת את גבולות הגוף ואיתם את הגבולות של המופע האנושי. באמצעות מבע פיזי רקדנית יכולה להפוך למים, למפלצת, לחיה. להיות הוויה שמימית, חפץ דומם או רגש כמו פחד או אהבה. במרחב היום-יומי כולנו כפופים לחוקים חברתיים ברורים המגדירים את האופן שבו מותר לנו לנוע במרחב ואת שפת הגוף שבאמצעותה נתקשר עם הסביבה ועם אחרים. מנגד, השפה המחולית אינה כפופה לקודים חברתיים של התנהגות. לגוף מוענק החופש לבטא את עצמו באופן גולמי ולא מרוסן ובכך גם לאתגר את התפיסה שלנו לגבי עצמנו ולגבי העולם.

המופע ‘’Dog Walkers מאת Tamar Lamm  ו David Kern, מגולל באופן הומוריסטי את סיפורם של זוג שהזוגיות הביאה עליהם בעיקר אומללות. במשך כל המופע הפרפורמרים מתנועעים על הבמה בצורה מרושלת, משליכים את עצמם ואת האיברים לכל הכיוונים. השפה הכאוטית של הגוף ושל החפצים הזרוקים על הבמה משקפת את הכאוס שמתחולל בעולמם של הדמויות בעלילה. בשלב מסוים הדמויות משחקות קלפים. את הקלפים הם מניחים על עצמם, הקלפים נשמטים לרצפה והם נשמטים יחד איתם. בעיני, החופש הזה להמציא לעצמנו את החוקים, לייצר לעצמנו אופני ביטוי חדשים מעניק לנו את החופש הבסיסי לבטא את עצמנו ללא משוא פנים. החופש להיות יצורי אנוש אמתיים. גם אם אני עצמי רק עדה ליצירה, העדות הזו גורמת לי לקלף ממני עוד שכבה, לרצות לבטא את עצמי בעולם באופן פחות נטול עכבות ויותר משוחרר.

 לסיכום, חשוב רגע להסתייג ולומר שעולם המחול מורכב מהרבה ז’אנרים שונים, שלא כל היצירות יעוררו אותנו לחשוב או להרגיש. ישנן גם יצירות שמקיימות רק חלק מהמאפיינים הנ”ל ויש יצירות שבהם לא נמצא אף אחת מהם או נמצא את כולן. אבל בשורה התחתונה, כפי שהתודאתי כבר בהתחלה, למרות שאני עצמי אמנית פרפורמנס המפלרטט עם דיספלינות שונות של אמניות הבמה, אין ספק שלמחול נתונה אהבתי הגדולה.

As a performance artist whose works tend to associate with theater, I find that the performances that I love most are actually dance. I took a moment to wonder why and found three excellent reasons. Here they are:

Reason Number 1

Devotion. The physical intensity required of a dancer in order to execute a creation demands much more than talent. It demands work day in and day out, resilience and a mental approach of ‘mind over matter.’

To see a dancer in top shape is like watching artistic vision executed by an Olympic athlete. There is devotion to a demanding professional as well as dedication to the physical and emotional intensity required in dance performance. The complete devotion required of a dancer that performs live on stage, at times for a lengthy period is worthy of appreciation regardless of the content of the show.

The performance ‘Agua’ by Chey Jurado deals with the four elements of nature. In the part that I watched, the performer focused on water. This performance participated in the International Choreography Competition but did not pass to the final round.

From the responses that met my ears, I understood that the piece wasn’t chosen because it isn’t impressive enough to see a dancer “doing tricks” on stage. I am inclined to disagree with this argument. In my eyes, Jurado is an example of a dancer that blends tone and talent. He chose a specific movement language, which was executed at the highest level of precision. I believe that the feeling that this is “not enough” is connected to the fact that contemporary productions usually include props, special elements, interdisciplinary and a lot of happenings on stage. For me, to see a good dancer on stage can be much more moving than an entire orchestra.

Reason Number 2

The Aha Moment! The dance genre is known for its difficulty to communicate with audiences that are not versed in dance and is abstract. Yet here lies the treasure. It is also true that dance has its own internal reason, which may not always be visible to the audience. Though as viewers there are sometimes miraculous moments in which we feel that we have decoded something significant about what is happening on stage. Whether it is conceptual or emotional. These are moments of resounding understanding, sudden revelations. Specifically because the information is not given to us explicitly and still, we can feel touched, makes for a powerful experience.

Towards the end of ‘The Station’ by Ferenc Feher, I had a big Aha Moment. Beyond the fact that the whole piece is wonderful in my opinion, there was a moment when one of the dancers ‘animated’ the other dancer’s body. For some time I watched this action without any clear reference and then, suddenly, it hit me! It seemed to me that I had understood what they were doing, and the desperation of their action made sense and moved something in me. In my experience, an Aha Moment like this is similar to gaining an insight about life. It could be, of course, that my interpretation of what was happening was wrong, but it doesn’t matter! That moment of slippery knowing left a strong resonating feeling of loss and despair that echoed inside of me.

Reason Number 3

Fuck It All! The dance language stretches the boundaries of the body and with them, the boundaries of the human experience. Using physical expression, a dancer can become water, a monster, an animal. She can be a heavenly existence, an inanimate object or an emotion such as fear or love. In our everyday space, we are all bound to clear social norms that define the ways in which we move in public spaces and the language our body uses to communicate with the environment and others. To contrast, the dance language is not bound to social codes of behavior. The body is given freedom to express itself in a raw and free manner and as such, to challenge our conceptions about ourselves and the world.

The work ‘Dog Walkers’ by Tamar Lamm and David Kern humorously winds together the story of a couple whose relationship has predominantly brought them misery. During the entire show, the performers move on stage in a sloppy manner, throwing themselves and their limbs in all directions. The chaotic language of the body and the objects strewn on the floor reflects the chaos that exists in the world of the characters. At a certain point, the characters play a game of cards. They place the cards on themselves, as the cards fall to the floor, so do they. In my opinion, this freedom to invent rules for ourselves, to create new ways of expression for ourselves gives us the basic liberty to uninhibitedly express who we are. The freedom to be who we are. Even if I am just a witness to the creation, my watching allows me to peel back a layer from myself, to want to express myself in this world in a less erasable and freer way.

To summarize, it is important for me to take a moment and stress that the dance world is complex and full of different genres. Not all the creations in it will inspire us to think or feel. There are pieces that have only one or two of the elements I’ve mentioned and there are creations that have none. And yet, as I said at the start, even though I myself am a performance artist who flirts with different disciplines, there is no doubt that dance is my great love.

מיכל מג אמנית פרפורמנס, מלך דראג, שחקנית. עבודותיה משלבות תאטרון, תנועה וחפצים.