התרשמות של יוליה פריידין מהמופע ‘שקט בקופסה (שחורה)’ מאת איסק צ’וקרון ושחר חנין
*English follows
*Photos by Asya Skorik
נכנסים לחלל, ויש צליל של מטרונום ברקע. למטה, על הבמה, מוצב שלט צהוב שהרצפה רטובה. בתוך המשולש, למטה יש מים. אני שומעת את צליל המטרונום וקצב הנשימה שלי ואת דפיקות הלב.
ידעתי שאני הולכת לראות מופע שמתעסק בחיפוש אחר השקט, וכמו שחברה טובה הגדירה פעם: יש לך אלרגיה לשקט.
כשהגעתי בפעם הראשונה בחיים לישון במדבר השקט המוחלט מסביבי בהחלט עורר אי שקט במחשבות. המחשבות קיבלו ווליום גבוה במיוחד, והיה ניתן להרגיש ולשמוע את רחשי הגוף הפנימיים בתוכי.
עכשיו אני מחפשת רגעים של שקט במציאות החיים העמוסה ומלאת תהפוכות. אני מניחה שגם איסק ושחר, היוצרים של המופע, חיפשו איך נשמע השקט, ואיך נשמעות פעולות שעושים עם הגוף, הבגדים, הנעליים בתוך השקט הזה.
במשך המופע הרגשתי שאני צופה במעין מעבדת סאונד. ארבעת הרקדנים: תמר רוזנצווייג, אלה איסמן־ליבר, דניאל בן עמי, ושחר חנין בודקים אילו צלילים יכולים להיות מופקים דרך תנועה כאשר לובשים בגדים שונים. איזה סאונד מפיקים מעילי רוח וגשם, נעליים מסוגים שונים: מגפיים, נעלי עם עקב ונעליי ריקוד, כשהם פוגשים רצפה דרך סוגי תנועה ומקצבים שונים. הם מתופפים על הגוף, מקשיבים לרעש שהבגדים מייצרים בזמן תנועה, בוחנים את הבדלי הצלילים בין סוגי הנעליים, ובהמשך חולצים אותן ותולים אותן על וווים התלוים מהתקרה, כאילו גם הן סיימו את תפקידן.
הם לבושים בשיטת הבצל. שכבות על שכבות של בגדים העשויים מחומרים שונים: ניילון, פייטים, חצאית מבד סינטטי. הם מתחילים להשיל ולקלף את שכבות וככל שהמעטפת נעלמת, כך נשארים הצלילים החשופים יותר: המאמץ הפיזי, הנשימה והצליל של הדופק של הלב.
תמר מנענעת בחצאית גדולה, ויש סאונד לחצאית כשהיא מתנועעת. ואז, כשהיא מורידה אותה, היא עושה את אותה תנועה, ושומעים רק את הצליל של המאמץ, הנשימה שיוצאת ממנה.
סצנה מאוד יפה ופיוטית שדניאל ושחר יושבים קרוב אחד לשני, וכל אחד מניח אצבעות על הדופק בצוואר של האחר. שחר מדגים דרך כף היד שלו, פתיחה וסגירה של אגרוף, מה הוא שומע בדופק של דניאל. אלה נראית כמו extension לקצב של הדופק דרך התנועה שהיא מבצעת.
התחושה היא של מחקר מתמשך, כמעט ילדי בסקרנות שלו, שבוחן שוב ושוב מה עוד אפשר לגלות דרך הגוף ואיך נשמעים צלילים כשיש שקט מוחלט, מה קורה לגוף כאשר המוסיקה משתלטת עליו. למשל, תמר נכנסה לשפגט ועולה ויורדת בתוכו, בודקת כמה פעמים היא יכולה לעשות את זה ואיך ההטחה של הגוף במנח הזה נשמעת כשיש שקט מוחלט בחלל.
כשהמוזיקה הקלאסית נכנסת, היא מרגישה כמו חלק מהניסוי. איך היא משנה את איכות התנועה של כל אחד מהרקדנים, שכל אחד מהם מגיב אליה מתוך הגוף וההיסטוריה התנועתית שלו? דווקא בשלב הזה התחלתי לתהות מהי עמדת היוצרים כלפי המוזיקה. לא היה לי ברור אם הם מתמסרים אליה או מתבוננים בה מבחוץ, והשאלה הזאת נשארה פתוחה עבורי לאורך החלק האחרון של היצירה.
הסקרנות שהמופע עורר בי לא הסתיימה עם מחיאות הכפיים. רציתי להבין מאיפה התחיל המחקר הזה של הקשבה ושקט, ולכן פניתי ליוצרים וקיימתי שיחה עם איסק.
מה נקודת המוצא של העבודה?
האמת שהרעיון למופע התחיל מרגע יחסית מקרי. בתקופת הקורונה עלו כל מיני סרטונים של בכורות מחול במקום הופעות שבוטלו, ובאחת הצפיות שחר נהנה מריקוד כלשהו והתלהב ממנו, עד שגילה שהטלפון שלו היה על מיוט. כשהוא הפעיל את הסאונד, הריקוד פתאום הרבה פחות הפעיל אותו, ועניין אותו לחקור יחד איתי ועם הרקדנים את המתח הזה.
בהתחלה רצינו ליצור מופע שבו הסאונד מבודד לחלוטין עבור הקהל, אבל המחקר בסטודיו, שזלג לתוך ימי המלחמה, הוליד תרגילים אחרים שהשתמשו בשקט כחומר גלם כדי לחפש משהו אנושי וערני יותר. בסופו של דבר נטשנו את הגימיק שהוציא אותנו לדרך.
מה עניין אתכם בתהליך ומה רציתם לחקור או לבדוק?
אני חושב שבהתחלה לא ממש ידענו למה הדבר הזה כל כך מושך אותנו. עם הזמן גילינו שהשקט עבורנו הוא כמו משימה בלתי אפשרית, וזה הוביל אותנו לחפש איכות של הקשבה רדיקלית, להקשיב להכול, בלי היררכיה. למה שקורה בכוונה, למה שקורה בטעות, למה ששומעים, לסאונד של מה שרואים ומושתק, לרוחות, למחשבות שלנו או למוזיקה שנתקעה לנו בראש, הכול חשוב באותה מידה.
בהתחלה ניסינו לפתוח את האוזניים החוצה, לרעשים שנכנסים דרך חלונות הסטודיו, ובהמשך גם פנימה, אל הגוף שמנסה להחזיק את השקט שהחלל דורש, אבל גם את הרעש או הסימפוניות שמבעבעות בתוכו.
לאורך המלחמה הכמיהה לשקט, או הרצון להשיג שקט, נראתה פתאום כמו תפילה קולקטיבית ובלתי ניתנת להשגה, וגם כמו קריאת השכמה נגד האדישות וערפול החושים.
הרגשנו שכל המטען, העוול, הרעש הפנימי והחברתי הם שכבה נוספת שמקשה על התרגילים שיצרנו. אנחנו חוקרים טכנית את השקט, אילו צורות ואילו דרכים אפשריות יש להשיג אותו, ובו בזמן לובשים על עצמנו שכבות של רעש ומטענים ומנסים להסיר אותן, אף שהן תמיד נשארות נוכחות.
משם נולד כל הקטע של ההתפשטות והורדת הבגדים.
חיפשנו לעשות מחול שהוא מאוד מונגש, במובן שבו אנחנו, כפרפורמרים, מנסים לשדר החוצה את זרם המחשבות שעובר לנו בראש: מוזיקה שכל אחד מהרקדנים שמע באופן פרטי ובחר לעצמו לרגע במופע, או את הסאונדים של הקהל מהסרטון של ברישניקוב רוקד את מפצח האגוזים, שתמר פשוט גרמה לנו לראות באחת החזרות.
איזה מקורות השראה היו ליצירה?
היה מודבורד אינטואיטיבי ועשיר. הרבה מהעבודות עסקו בסאונד או בניצוח. עברנו בין לימוד התנועתיות של מנצחים שונים לבין לימוד איכויות שונות של ניצוח, כמובן גם בהשראת קסוויאר לה רואה, אבל גם מתוך צפייה במנצחים אחרים באינטרנט.
היו גם הרבה השראות מהאינסטגרם. למשל, לקראת הבכורה גנזנו קטע שכמעט הועתק מסרטון של קבוצת מעודדות שמאתגרת אחת את השנייה לרקוד לפי מנגינות שהן ממציאות זו לזו ברגע.
בתחילת התהליך חיפשנו חוויה דומה לזו של נע באוזן של דנה רוטנברג, אבל בסופו של דבר התקרבנו יותר לכיוון של The Show Must Go On של ז’רום בל.
עבורי ההשראה החזקה ביותר היא זיכרון מההופעה של May B בארץ, של מאגי מארן: דקות ארוכות בחושך, שבהן רק שומעים את הרקדנים בלי לראות אותם, עד שהעין מתרגלת. זו הייתה חוויית צפייה מאתגרת, מפתיעה, שאפשרה לראות דברים אחרת.
וכמובן, אולי ההשראה הנוכחת ביותר היא דואט של שני מוזיקאים (https://youtu.be/ClbSMBJGHJM?si=IHLWhgu79wo4dqWa) שיושבים זה לצד זה, מתנשפים, גונחים ונאנקים, שמלווה את רוב המופע. במופע שלנו הוא מקבל נופך דרמטי, אפילו מאיים, אבל במקור הוא כמעט מגוחך ורשמי מאוד. היה מרתק לגלות איך דבר מאבד את ההקשר שלו.
איסק צ׳וקרון ושחר חנין הציגו את הבכורה של ׳שקט בקופסא (שחורה)׳ ב31.7.2026 כחלק מפסטיבל תל אביב דאנס של מרכז סוזן דלל.
יוליה פריידין היא אמנית רב־תחומית, כוריאוגרפית, פרפורמרית, כותבת ואמנית חזותית. יצירתה משלבת תנועה, טקסט, הומור והשתתפות קהל, ועוסקת בהגירה, אימהות, טקסיות וחיי היומיום.
Yulia Frydin is a multidisciplinary artist, choreographer, performer, writer, and visual artist. Her performances combine movement, text, humor, and audience participation while exploring migration, motherhood, ritual, and everyday life through a distinctly personal lens.

