פעולות פשוטות מאת ג׳ני בירגר
*English follows
רשמים לאחר צפייה ב’גלעד’ ו’טקס-תיקון’ – שתי יצירות פרפורמנס של תמר בנימיני (בשיתוף האמן שלומי אמר) בגלריית המקרר
*
כְּשֶׁהַדְּבָרִים מִתְפָּרְקִים
הֵאָחְזִי בִּפְעֻלּוֹת פְּשׁוּטוֹת:
קַלְּפִי תַּפּוּז. בְּעֶזְרַת סַכִּין חַדָּה,
חִתְכִי עִגּוּל סְבִיב הָעֹקֶץ
וְחִרְצִי חֲרִיצִים לְאָרְכּוֹ. אִכְלִי.
(נועה לארה מאיר, מתוך ׳בעל כורחי למדתי׳, שפורסם ב׳את כנראה נמצאת כאן׳, 2022)
*
דבר-מה קורה כל הזמן, גם אם אנחנו לא מודעים לכך. קצת כמו שמסתכלים מלמעלה על אדמת גינה, במבט ראשון היא נראית כמו כתם חום נטול התרחשות. אבל כשמתקרבים, ממתינים ואז מתבוננים שוב, מגלים מתחתינו עולם גועש של צבעים וצורות בתנועה מתמדת.
כשנכנסתי לחלל העצום של גלריית ׳המקרר׳, חיפשתי לראות את המופע הראשון מבין שתי יצירות הפרפורמנס – אבל קצת כמו ההתבוננות באדמה, לקח לי כמה רגעים להבין שמצאתי. בקומה מינוס שתיים, בין דלתות סגורות ומסדרונות, הבחנתי בערימת סלעים עצומה בגודלה (אביזר מולטי-מדיה שיצר האמן שלומי אמר). לבושה בגופייה ומכנס שחור, ועל ראשה מטפחת לבנה “של פעם”, תמר עומלת על להעביר את הסלעים מהערימה הקיימת אל ערימה חדשה, ההולכת ונבנית ליד. רצף פעולותיה פשוט ואחיד: התבוננות ובחירת הסלע, הוצאתו מתוך הערימה מבלי לערער את יציבותה, הליכה לעבר הערימה השניה, התבוננות ובחירת מיקום, ולבסוף הנחת הסלע עם הרבה רגישות לאיזון החדש שנוצר. כמו שיר ערש, העקביות וההתמדה בפעולה מרגיעים את החושים, ומאפשרים לי לרכך את המבט ולהישאב לתוך החזרתיות הממכרת. יש משהו נעים בלהבין שלא יהיו הפתעות, שכך זה היה ויהיה לעד, ואין לי אלא להתבונן על האישה הדקיקה והחזקה הזו בפעולה הפשוטה שלה.
עוד ועוד אנשים מתחילים להתקבץ סביב המתרחש. חלק מהם נכנסים לתוך החלל ומדברים בקול רם, ואז ׳שששש׳, מסמנים להם אנשים שכבר הפכו לקהל, קצת כמו לומר – תראו, תסתכלו, קורה פה משהו. הם נעצרים ומתבוננים באמת, ומהרגע שהם רואים, נראה שהקצב הפנימי שלהם מאט והם נשארים מהופנטים. חלקם תוהים ממה הסלעים עשויים, ואם הם כבדים, וכמה כבדים, וכמה היא חזקה!, והאם הם מלאים או חלולים, ואם אפשר להרים אותם גם בלי להתאמן?
רוב הסלעים הועברו בהצלחה. ואז, אבוי! הנחה אחת יוצרת מפולת שלגים שמפרקת את המגדל לשלוש ערימות שונות. האבק מתפזר בחלל, ויש תחושה שהזמן נעצר. הקהל, שבינתיים ממשיך להגיע ולהיערם, קצת כמו הסלעים, מביע תדהמה. אנשים מלחששים ׳איזה באסה׳, ׳אוף׳, ׳מסכנה, ברור שזה יקרה׳. תהיתי איך תמר תמשיך. איך ממשיכים בבנייה אחרי מה שעבדת עליו כל כך הרבה מתערער, קורס, מתפרק? תמר מתבוננת, לומדת את הארכיטקטורה החדשה, וממשיכה בפעולה: אבן אחרי אבן, סלע אחרי סלע, במקום פסל אחד לגובה, יש פשוט שלשה. החיים ממשיכים, העשייה ממשיכה. החלטתה כה פשוטה וכה אמיצה – לא לנסות להתעקש על מה שהיה ולהחזירו בכוח, אלא להמשיך בפעולה הפשוטה של הבנייה.
*
מתוך המולת האנשים שהתקבצו בקומה התחתונה, דבר-מה חדש מתחיל לקרות: אחד אחרי השני, לבושים בבגדים שחורים, אנשים יוצאים להליכה איטית מתוך אחד החדרים בקצה המסדרון. הם מחזיקים ידיים ויוצרים שרשרת אנושית שנעה לאט לאורך הקיר, בצעדים קטנים ומדודים כאילו הולכים על חבל דק. כפות רגליהם החשופות פוגשות את ריצפת הבטון המלוכלכת, ואני שמה לב לרגע שבו עור הסולייה פוגש את הקרקע, מתעקל, משתנה, נענה ללחץ המופעל עליו. למרות שאני רגילה להתבונן בכפות רגליים שעות רבות בשבוע (לא לדאוג, הכותבת היא מורה מוסמכת ליוגה), חוויית ההתבוננות שלי היא רעננה ושונה. רגליים נשיות, רגליים גבריות, ורידים, סדקים, חרכים, רגליים צעירות יותר או פחות, כולם מניחים רגל אחת לפני השניה.
הם צועדים ומובילים אותנו חזרה לתוך חלל הפרפורמנס הקודם, שכרגע ניצבות בו שתי ערימות גדולות של סלעים. מנתקים את מגע הידיים, המשתתפים ממשיכים לנוע באיטיות בין הסלעים, ומבצעים סדרה של מחוות סימבוליות: הרמת יד, הצלבת אגרופים, חיבוק עצמי, הנחת הידיים על הפנים, התנערות, התכופפות, התרוממות, וחוזר חלילה. הקצב האיטי והיותם ביחד מכניס אותנו למימד אחר של הוויה. אני נהנית להתבונן לעיתים על המכלול וה”גוש” שנוצר מהחומר האנושי, ולעיתים על הפרטים והאישיות של כל אחת ואחד. מרתק לראות אנשים רבים עושים את אותו הדבר מבלי באמת לעשות את אותו הדבר, וקצת כמו החוויה עם האדמה אני מרגישה שהעיניים שלי לומדות להתבונן אחרת.
רגע קסום ומיוחד קרה כשכל הקבוצה ירדה לכיוון הריצפה, וכלב שהיה בקהל ירד גם הוא, השטתח על האדמה והתבונן עליהם בריכוז רב, כאילו הרגיש את הקריאה להצטרף. ואכן, גם אנחנו מוזמנים להצטרף אל השרשרת האנושית שחותמת את המופע, וחוזרת לנקודת המוצא. היד המושטת של הבחורה האחרונה בשרשרת מזמינה אותנו להיכנס למרחב בו פעולות פשוטות יוצרות תיקון וריפוי, גם אם זה לרגעים קצרים.
התלבטתי אם להגיע לפתיחת התערוכה ׳בהכרה מלאה׳, היות וזה אירוע שבאופן מובהק וגלוי מתייחס למלחמה – המלחמה שעוד ממשיכה, ואני בתוכה והיא בתוכי, ולא ברור מתי ואיך היא תסתיים. לא ידעתי אם אני מוכנה לפגישה הפרונטלית עם הכאב, האבדן, העצב. תהיתי אם אפרוץ בבכי ששמרתי בבטן למשך כבר יותר משנה, או דווקא ארגיש אדישות וציניות כלפי היוצרים. ובכל זאת, משהו בתוכי הניע אותי לפעולה פשוטה: להגיע ולראות, להיות יחד. הצפייה בשתי היצירות אפשרה לי לגעת בפצע הפתוח ברגישות רבה, והניעה אותי לעבר הכאב אך גם לעבר הדמיון, החלום. מבלי לשים לב, גם אני עברתי טקס-תיקון קטן.
שתי יצירות הפרפורמנס של תמר בנימיני הן חלק מתערוכה גדולה המוקדשת לנושא צדק מעברי, ומסכמת תקופת מחקר משותפת של קבוצת אמנים רב-תחומית. יצירת הסולו ‘גלעד’ (מאת ובביצוע תמר בנימיני, בשיתוף האמן שלומי אמר) ויצירה הקבוצתית ‘טקס-תיקון’ (מאת תמר בנימיני, בביצוע אודליה פיזנטי, אורלי אריאלי, איילת גולדברג, דבי רומיס, דנית ארמה, הדס תובל, יהודה דרומי, יעל ניר סלומון יקי לוין, סתיו לוי, צפריר גולדברג, קים קסלברנר, תמי זייפרט, תמר נתנאל, מתן אקונס) הוצגו באירוע פתיחת התערוכה ב-9.10. היא תציג שוב ב-14.10 בשעה 21:15, וכן באירוע נעילת התערוכה ב-1.11 ב13:30.
Simple Actions
*
Impressions after watching ‘Gilad’ and ‘Ritual of Redemption’- two performance works by Tamar Binyamini (in collaboration with the artist Shlomi Amar) at The Refrigerator.
*
When things fall apart
Hold on to simple acts:
Peel an orange. Using a sharp knife,
Carve a circle around the stem,
and slice slits along its length, eat.
(Noa Lara Meir, from ‘Unwillingly, I Learned’, published in ‘You Are Apparently Here’, 2022)
*
Things happen all the time, even if we’re not aware of them. A little like when you look at the earth in the garden from above, at first glance it looks like an unmoving brown stain. But when you get closer, wait and look again, you discover that beneath us is a world bursting with colors, shapes and continuous motion.
When I entered the enormous space of The Refrigerator gallery, I looked to see the first performance of the two- but a bit like observing the earth, it took me a few moments to understand that I had found it. On floor -2, between closed doors and hallways, I noticed a huge pile of rocks (a multi-media object created by the artist Shlomi Amar). Dressed in a tank top and black pants, on her head an ‘old-fashioned’ white handkerchief, Tamar toils to move the rocks from the existing pile to a new pile, which is accumulating nearby. The sequence of her actions is simple and consistent: looking at and choosing a rock, removing it from the pile without destabilizing its structure, walking to the second pile, observing and choosing a place and finally resting the rock with great sensitivity to the new balance established. Like a lullaby, Tamar’s consistency and commitment to the action calm the senses, allowing me to soften my gaze and be drawn into the addictive repetition. There is something pleasant about understanding that there won’t be any surprises, that this is how it is and how it will always be, and I can do nothing other than to watch this strong and slender woman in her simple action.
More and more people begin to cluster around the action. Some of them enter the space, speaking at full volume and then ‘shhhh’, people who have already become audience members signal to them, as if to say- look, there, something is happening. They stop and observe, and from the moment they see, it seems that their internal rhythm slows and they are hypnotized. Some wonder from what the rocks are made, if they are heavy, how heavy, how strong she is! And if they are dense or hollow, if one can lift them without training.
Most of the rocks have been transferred successfully. And then, alas! The placement of one creates an avalanche that turns the single mound into three distinct piles. Dust is released into the space and there is a sense that time has stopped. The audience, who continue to arrive and gather together, a bit like the rocks, watches in shock. People whisper, ‘bummer’, ‘oof’, ‘poor thing, I knew it was going to happen.’ I wondered how Tamar would continue. How can you continue to build after everything you worked so hard on becomes unhinged, crumbles, falls apart? Tamar looks, learning the new architecture, and continues to add stone after stone, rock after rock, instead of one, tall sculpture, there are simply three. Life goes one, the labor continues. Such a simple decision and such a brave one- not to try to insist upon what was or put it back rather to continue in the simple action of building.
Amongst the people who have gathered in the lower floor, something new begins to happen: one after the other, dressed in black clothes, people start walking slowly out of a side room at the end of the hallway. They are holding hands, making a human chain that moves slowly along the wall, in small, measured steps as if they are walking on a tightrope. Their feet are exposed, meeting the dirty concrete floor and I notice the moment in which the skin of the sole of the foot meets the ground, curves, shifts and absorbs the weight placed upon it. Even though I am used to looking at feet for long hours each week (don’t worry, the writer is a trained yoga instructor), my viewer experience is new and refreshing. Feminine feet, male feet, veins, cracks, blemishes, younger feet or older, everyone places one foot after the other.
They walk, leading us back into the first performance space, that now has two large piles of rocks in it. They release their grip but continue to move slowly between the rocks, doing a series of symbolic gestures: raising a hand, crossing fists, hugging themselves, placing hands on the face, shaking, bending, rising and back again. Their slow pace and togetherness suggest a different type of presence. I enjoy at times watching the clump made of human material and, at others, zooming in on the personal details of each and every one of them. It is fascinating to see many people doing the same thing without really doing the same thing, and a bit like the sensation with the soil I feel my eyes are learning to see differently.
One magical moment occurred when the group sunk down to the floor and a dog who was in the audience lowered itself too with great concentration, as if it understood the invitation to join in. And as such, we are invited to join the human chain that ends the performances and goes back to its origin. The extended hand of the last woman in the chain invites us to enter the space in which simple actions can heal and repair, even if for short moments.
I hesitated to attend the opening of the exhibition ‘In Full Consciousness’, as it is an event that in an obvious way relates to the war- the war that is still ongoing, me in it and it in me, and it’s not clear how or when it will end. I didn’t know if I was ready for a head on meeting with the pain, the loss, the sadness. I wondered if I would burst into the tears I had kept bottled up for more than a year, or if I would feel cynical and indifferent. In any case, something in me moved me into a simple action, to go and see, to be together. Watching the two pieces allowed me to touch the open wound with great care and moved me towards the pain but also towards the imagination, the dream. Without noticing, I also went through a small corrective ritual.
The two performance pieces by Tamar Binyamini are part of a large exhibition dedicated to the subject of transitional justice and summarizes a collective research period of a group of interdisciplinary artists. The creation of the solo ‘Gilad’ (created and performed by Tamar Binyamini in collaboration with the artist Shlomi Amar) and the group piece ‘Ritual of Redemption’ (by Tamar Binyamini and performed by Tsafrir Goldberg, Yaki Levin, Danit Arama, Yael Nir Salomon, Tamar Natanel, Yehuda Dromi, Orly Arieli, Ayelet Goldberg , Deby rumis, Pisanty Odelia, Tami Seifert, Stav Levi, Kim Keselbrener, Matan Akons, Hadas Tuval) were presented in the opening even on October 9, 2024. The evening will be presented again on October 14 and in the exhibition’s closing event on November 1, 2024, at 13:30.
ג׳ני בירגר
ילידת 1984 (קייב, אוקראינה), חיה ויוצרת בתל אביב.
יוצרת רב תחומית, רקדנית ומורה.
בעלת דוקטורט בבלשנות, שלימד אותי ללמוד, לחקור, להעמיק, וגם התווה את העניין בתנועה כשפה עשירה מאין
כמוה.
מלמדת יוגה ופילאטיס, מחול ב״קהילה בתנועה״; (שיעורי מחול עבור א.נשים שחיים עם מחלת הפרקינסון, להקת
המחול יסמין גודר), מפתחת סדנאות של אלתור בתנועה וגם במילים. בשנים האחרונות חוקרת את המחול
המערב-אפריקאי, ועבודה עם קצב ואנרגיה גבוהה. יוצרת של וידיאו-דאנס שהוקרנו ברחבי העולם, דרכן הבנתי
שאין כמו נוכחות חיה. כיום עובדת על כמה יצירות מחול ופרפורמנס, בשאיפה לרוקן מעט את המגירות העמוסות.