Ayala Frenkel on Curtain 2: Adi Boutrous and Andrea Constanzo Martini
*english follows
:על כתיבה
הרבה שאלות עולות בי. עד כמה פעולת הכתיבה צריכה להיות גם יצירתית. או שמא היצירתיות שמורה בעיקר לכוראוגרפים ושותפיהם ליצירה. האם המטרה שלי היא מעין מתן עדות, לתאר לכם מה היה שם דרך עיני? האם המטרה היא לייצר שיח? ניסיון ראשון ומרענן עבורי. מקווה שיהיה מעניין במובן כלשהו גם עבור הקוראים
———————————————————————————————————————-
:על הערב
.היה כיף לראות בשתי היצירות שהוצגו את המרכזיות של הגוף המתנועע בסינתזה עם העכשווי והחתרני
אני רואה בכך שלב נוסף בשינוי שהוביל איציק ג׳ולי כשהחל לנהל אמנותית את הפלטפורמה של הרמת מסך לפני שלוש שנים כאשר שם במרכז את מושג העכשוויות והחתרנות. וכעת בשנתיים האחרונות הניהול האמנותי מתחלק בינו לבין הלל קוגן, כאשר בערב הספציפי הזה הלל קוגן הוא שליווה ובחר ביוצרים. חוויתי סיפוק לראות את הגוף המשוכלל עומד במרכז היצירות, לצד שפה עכשווית של עיצוב במה, תאורה, דרמטורגיה, ופרפורמנס
באופן כללי על הערב, יצאתי באמונה מחוזקת בגישה המהותנית, ובפרשנות האישית שלי לגישה זו: האמונה בקיום של מעין גרעין מולד, אולי נפש, אשר במצב האידיאלי ניתנת לה האופציה לממש את עצמה. כלומר, שהיצירה היא ביטוי של הנפש הייחודית של האמן. זה לא אומר שיש לי עניין לבצע אנליזה ביוגרפית של היוצר, אלא שאני מחזיקה באמונה שכל אדם הוא אכן יצור חד פעמי שבהיותו קשוב לעצמו ולתשוקותיו יכול ליצור עולם
ועוד משפט אחד, על השמחה והעונג שבלמצוא שותפים לדרך. בשתי העבודות ראיתי יוצרים צעירים אשר מצאו רקדן-יוצר מנוסה שיחלוק עמם את התהליך בהתמסרות, מלאות, ושותפות דרך. וזו מתנה יקרת ערך בעיני
————-
עדי בוטרוס
יצר בעיניי מרחב מוגן, שבו מתקיימים שני גברים בנוכחות פרפורמטיבית עכשווית של כאן ועכשיו. משמע, נוכחות בימתית ששואפת להיות נאמנה ככל האפשר למה שמתרחש בהווה, ולהגיב ברמה מנטלית למהלך הבנוי של היצירה, ללא שתגובות אלו נקבעו מראש. זאת להבדיל מגישות אחרות בהן הרקדן-מופיע-שחקן “נכנסים לדמות” מסוימת, או עובדים עם ידע מנטלי מדומיין ודרכו חווים את המהלך הפרפורמטיבי (למשל כמו בשיטת סטניסלבסקי בתאטרון).יש בזה כמובן השקה לעולם הפרפורמנס, בו האמן מופיע עצמו, לעיתים דרך פעולה סיזיפית שהיא או הוא כופים על עצמם
הן בגוף והן ברמה הפרפורמטיבית ישנה החזקה, מעין אגירה של אנרגיה. כמו עטיפה מימית שעוטפת כל אחד מהם בנפרד, ואת שניהם יחד בחלל הפתוח של הבמה הריקה
עלה בי דימוי של תאומים שחולקים רחם רחב ידיים
יש עוצמה שקטה שמלווה את המהלך כולו
למול האתגר הפיסי והבחירה העיקשת להתמסר לחומר תנועתי מורכב, אקרובטי במידה רבה, הם בוחרים להחזיק איזה שקט, לשמור על מתינות רגשית
אלמנטים כוראוגרפיים של קומפוזיציה ושפה התנועתית עומדים במרכז העבודה
קיימים בעבודה פיתוחים שונים של תפיסות, הרמות, הדבקויות זה לזה, עבודת רצפה, וכל אלו דרך מתיחת הגבולות של המחול העכשווי לכיוון התנועה האקרובטית
במובנים רבים חוויתי תחושה של בנייה על משמעויותיה השונות
בניה של מבנים בחלל על ידי גוף יחיד או שני הגופים יחד
בניה של יחסים בין שני אינדיווידואלים שהמפגש ביניהם לא גורע מאף אחד מהם דבר, לא מאיימת על אף אחד מהם, כך שהשלמות של שניהם נותרת על כנה. במעין מצב אידיאלי שכזה כל שנותר הוא להפגש וליצור יחד, להתלות זה על זה ולבנות, במובן הפיסי, הקונקרטי, המטפיסי ואידיאולוגי
שני האינדיווידואלים יכולים לסמל שני גברים שמותחים את הגבולות המגדריים בכך שהם בוחרים לתמוך ולהאחז זה בזה בצורה פשוטה וישירה וחסרת בושה. הם גם יכולים לסמל את המוצא התרבותי המגוון שמצא קרקע משותפת לקיום ותמיכה הדדית. והם יכולים להתפס פשוט כאבשלום לטוכה ועדי בוטרוס
————-
אנדראה מרטיני
יצר חגיגה של טירוף, הזייה ופרודיה
ישנה תחושה של מימוש עמוק של עולמו שלו, כאילו הוא נתן דרור לכשרון, למאווים, לאופן בו הוא חווה את קיומו בעולם. משמעותית מאוד נוכחותו בעצמו בעבודה כרקדן, כמו גם השילוב יוצא הדופן עם הרקדן אבידן בן גיאת ששוחה במימיו המופרעים של הנהר הזה בכשרון אדיר מתוקף אישיותו שלו
יש אינסוף הומור בכוריאוגרפיה, הבנויה להפליא ברמה דרמטורגית. העבודה מאוד פרונטלית, אבסורדית וגרוטסקית ומנהלת דיאלוג קונסיסטנטי עם הקהל
הם מנהלים ביניהם מעין דו קרב שמלווה על ידי אפקטים מוזיקליים כמו חריקות, מחיקות, וצרחות שבוקעות מהם. בתוך ההומור החריף ישנה גם תחושה אפלה של אימה שבוקעת בין מהלך למהלך ומתחזקת לקראת סוף הפרק הראשון של העבודה, כאשר אחד מהם גורר את ״גופתו״ של האחר החוצה מהבמה
מקום רב יש לתאורה בעבודה, שכן היא מייצרת ומגדירה את העולם המוטרף והסוריאליסטי בו מתקיימות שתי הדמויות- יצורים הללו. וגם התלבושות היו מדויקות מאוד לטעמי, הפשטות היומיומית שלהן בפרק הראשון כקונטרה ליצוריות ולהזייה של כל מה שמתרחש, ואז המקוריות והדיוק שלהן בפרק השני
On writing:
Many questions came up for me. About how creative the act of writing should be. If creativity is reserved for choreographers and their collaborators. Is my goal to give witness, to describe to you what I saw? Is my goal to foster dialogue? A first and refreshing attempt for me. I hope that it will be in some way interesting for the reader.
———————————————————————————————————————-
On the evening:
It was a joy to see the moving body as the focus together with the contemporary or innovative.
I see this as another level of the change that Itzik Giuli initiated three years ago, when he took on the role of artistic director of the platform that is Curtain Up, placing innovation and contemporaneity at its center. In the last two years, the artistic direction of the festival has been shared with Hillel Kogan, who selected and mentored the choreographers of this evening. I felt great satisfaction seeing the expert body as the centerpiece of these creations bolstered by contemporary stage design, lighting, dramaturgy and performance.
About the evening in general, I left with a heightened sense of faith in the essentialist approach, and my personal interpretation of it is: The belief in a born seed, perhaps a soul, that in ideal situations is able to fulfil itself and that the creation is an expression of the singular and unique soul of the artist. This does not mean that one should read the creation as biographical material of the choreographer rather, I believe, that each person is a one-time-only being that can, if they listen to themselves and their passions, create a world.
And one more sentence, about the joy and pleasure of finding a partner. In both works I saw young choreographers who had found an experienced dancer/collaborator to share the creative process and journey with fully. That is a precious gift in my opinion.
Adi Boutrous
Created, in my opinion, a safe space in which two men with contemporary performativity of the here and now exist. That is to say, their stage presence strives to be true, as much as possible, to what occurs in the present and to mentally respond to the action of the piece without setting these reactions ahead of time. This is different from other approaches in which the dancer-performer-actor “gets into character” or works with imagined information through which they experience the performative action (for example in the Stanislavsky method). This has an implicit foray into the world of performance in which the performer performs him or herself, often through a sisyphic action that the performer inflicts upon themselves.
In both the body and on the performative level there is restraint, a type of containment of energy. Like a fluid casing that encompasses each one individually or both of them together in the wide open space of the empty stage.
The image of twins sharing a broad womb came to my mind.
There is a quiet power that is entrenched in the entire progression of the piece.
In face of the physical challenge and the commitment to give over to the complex and largely acrobatic movement material, they opt to sustain a certain quiet, to maintain emotional restraint.
At the center of the work are compositional choreographic elements and movement language.
The work bears different developments of grasps, lifts, contact between the two and floor work. All of these are ways to stretch the boundaries of contemporary dance in the direction of acrobatic movement.
In many ways I was aware of construction in its many different meanings.
Construction of formations in space using one body or two.
Construction of a relationship between two individuals in which the meeting between the two takes nothing away from either. It doesn’t threaten either of them such that the wholeness of each stays perfectly intact. In such an ideal situation, all that is left to do is to meet and create together, to hang on one another and to build, in a physical, concrete, metaphysical and ideological sense.
These two individuals can symbolize two men expanding the borders of gender by candidly and unashamedly supporting and holding on to one another. They can also symbolize a common ground found between the culturally and ethnically diverse to mutually support one another. And they can also be seen as simply Avshalom Latucha and Adi Boutrous.
————-
Andrea Martini
Created a celebration of insanity, hallucination and parody.
There is a sense of a deep realization of his world, as though he released a free channel for his talent, his desires, the way in which he experiences his existence. His presence as a dancer in the work is very significant as is the extraordinary collaboration with dancer Avidan Ben Giat, who swims with great talent in the deep and troubled waters of this river.
There is endless humor in the choreography, which is built fantastically well from a dramaturgical perspective. The piece is very frontal, absurd and grotesque, keeping a consistent dialogue going with the audience.
They undergo a type of duel which is accompanied by musical effects such as screeching, erasing and screams that escape from their bodies. Buried in the humor is a dark sense of horror that peeks out between sections, building towards the end of the first part of the work in which one drags the other’s “body” off stage.
The lighting has a major place in this work, it signifies and defines the insane and hysterical world in which these two character-creatures live. The costumes were also very on point in my opinion, the simple everyday-ness of the first part countering the delusion that takes place and then the originality and precision of the second part.
Ayala Frenkel is a choreographer, dancer and a teacher in the field of Contemporary Dance. As a choreographer, Ayala has created the pieces: 2HER (2016), a duet that premiered at Dance Arena Festival. The piece is Supported by the Council of culture and art of the National Lottery. The piece enjoyed a residency program at RE-SREACH Studios, and at Yasmeen Godder Studio. The piece was elected to perform in Jerusalem International dance Week. 2You (2016), this solo piece was created as part of RE-SEARCH Residency program. GAZELLE (2015), this solo piece premiered in Dance Arena Festival, and ever since has been invited to perform in different venues in Israel and abroad: New York- “out of Israel” Festival, Milano- PimOff Theatre, and Rome- RomaEuropa festival. EZEM (2012), premiered at Salon-Butoh hosted by Tamar Borer. Further performances at “Dolos” Festival, Jaffa. As a dancer, Ayala collaborated with the choreographers Yasmeen Godder, Ohad Naharin- Bat-Sheva Dance Compnay (Kamuyot Project), Yossi Berg and Oded Graff, Iris Erez, Tamar Borer, Maya Brinner, Dana Ruttenberg, Bosmat Nossan, Gil Kerer, Anna Rotlisberger (Switzerland), Tomo Sone (Japan) etc. Ayala danced Ballroom and Latin American Dance (1996-2004) and was the Israeli champion in the field. currently, Ayala is studying for a BA in Art History and Philosophy. She is an Ilan Lev Practitioner. Visit: www.ayalafrenkel.com.