At its essence, the Mothers’ Parliament wanted to create hope- and they succeeded. Read more
Five women from different cities, meet, travel in time, build a bridge between the past and the present and imagine the future. We are practicing collective work in a period of individualism. Dismantling, recreating and establishing the Palestinian dabke for ourselves. We are rewriting history and offering a new narrative; an exalted, female, political, collective and personal body.Read more
*photo Laetitia Boulud Who let the dogs out? נביחות כלבים בחושך מוחלט יש צליל של רוחות קרות כמו בסופת שלג, מקום מרוחק מכאן. אולי אנטרקטיקה. מקום שרגל אדם לא דרכה בו. דמות של גבר זוחלת מבעד לחלון. הוא גבר עשוי ממפרקים מתפרקים, מדבר איתנו דרך הגוף שלו. דרך קווים ארוכים ונשברים של תנועה. דמות שלRead more
Interweaving facts, anecdotes, imagery, recordings, and her own interpretation of this complex web of data, Ori’s ghost of Jacqueline Kennedy touched me deeply. It made me think of a beautiful poem I discovered earlier this year called “Bluebird”, by another American icon – Charles Bukowski. It starts like this: “There’s a bluebird in my heart that wants to get out but I’m too tough for him. I say, stay in there, I’m not going to let anybody see you.” Jackie Pink and Black feels like opening the cage, enabling us to hear the bluebird sing a little. Read more
הן נראות ממציאות מנחים חדשים של יוגה
שנולדו בתוך תקופה אחרת, תקופה עתיקה.
דמויות המנותקות מהרקע המקורי שלהן.
אני תוהה בתוך המילים שנכתבות: איך ניתן להחיות ציורים
וליצוק לתוכם תלת מימדיות והבעה מתמשכת בזמן הווה?Read more
הלבנים הן אולי מטאפורה ליסודות של העבודה, אולי פיסות של עבודה, אולי פיסות מילים, מילים כבדות כמו לבנים, רגשות, מה שבינו ובינה ובינינו, היצירה והקהל והעולם.Read more
הלבנים הן אולי מטאפורה ליסודות של העבודה, אולי פיסות של עבודה, אולי פיסות מילים, מילים כבדות כמו לבנים, רגשות, מה שבינו ובינה ובינינו, היצירה והקהל והעולם.
וקשה לסחוב, וקשה לבנות וליצור, קשה להיות אומן.
אולי קשה לסחוב את הגוף ואת הפחדים והשאלות והרצונות והחלומות והם בונים ומפרקים ומספרים את זה.Read more
בינתיים על הבמה ידה של הרקדנית מתכווצת לכדי אגרוף, סמן של התנגדות, והאגרוף הזה שלה – סימן קריאה שמנקד רצף תנועתי מקוטע – מפלח את האוויר במחווה בטוחה ומושך אותה הלאה, למעלה. רגל קדמית חזקה כפופה, השנייה ספק-נשרכת ספק-נמתחת אחורה, מושכת אותה מטה, אז היא מניחה לעצמה ליפול. זה מהלך כוריאוגרפי מתוכנן לחלוטין, אני מבחינה, אבל גם משכנע. הנה היא נוחתת על הגב כמו גור אריות אלגנטי, חתולת בר, מיתר מתוח. היא פורשת את הזרועות לצדדים, נושמת בכבדות, מרפה אחיזה לחלוטין בזמן שלחישות אינטימיות וקצת מבעיתות בוקעות מהרמקולים, קול נשי מספר משהו שאני לא מצליחה להבין אז גם אני מרפה לחלוטין ומניחה למצבור הדימויים המתרבה, המתמצק ומתפרק שנבנה אל מולי, לקחת אותי איתו בסחף.
*
במציאות כל-כך גסה שבה סף הזעזוע הולך ונחצה כל הזמן, אנחנו מסתובבים עם שיריון עבה שלא יורד, הערב הזה היה כמו תנועת-נגד מבורכת. בלי להתעסק מפורשות בפוליטי, עצם התרגול של רגישות חושית, גופנית, הוא כבר דבר גדול, דבר שאני לפחות צמאה לו מאוד בימים האלו. יצאתי קצת פחות חנוקה ממה שנכנסתי, עם ריאות קצת יותר מלאות באוויר וכתפיים קצת יותר משוחררות – אולי הסיבה הטובה ביותר לצאת מהבית ולראות אמנות. Read more
תלבטתי אם להגיע לפתיחת התערוכה “בהכרה מלאה”, היות וזה אירוע שבאופן מובהק וגלוי מתייחס למלחמה – המלחמה שעוד ממשיכה, ואני בתוכה והיא בתוכי, ולא ברור מתי ואיך היא תסתיים.Read more