מחשבות על המופע “קבוצת” של מיכל סממה מאת יוליה פריידין

*צילום נטשה שחנס

בחוץ גל קור שהביאה איתה גברת קורל ובתיאטרון הבית החמים מצטופף כמעט כל קהילת המחול,
כדי לצפות בתופעה שנקראת מיכל סממה. האולם ברובו מלא.
הקור לא עוצר אותנו לצאת מהבית ביום ראשון בשביל פיסת אמנות לנשמה.
הרקדנים הולכים בין השורות ומתיישבים על קהל רנדומלי,
מישהו שאל בתמימות אם זה חלק מהמופע, ואנחנו צוחקים.
אנחנו קהל מיומן שכבר רגיל שעושים לנו טיזינג, ושבודקים את הגבולות של קהל-צופים,
של הרחבת המופע אל מעבר לתחום הבמה המסומן.
מיכל אוהבת לשבור מסגרות, ולצאת מהן, או לפרוץ אותם בעוצמה.
תשאלו אותה איך היה לגדול בקיבוץ עד גיל 19,
זה מסביר הרבה על מה שהולך לקרות בקבוצת.

עדר כבשים בדמות שישה פרפורמרים ופרפורמריות זוחל לו לאיטו לעבר הבמה.
העדר גוהר, נוהר, מחרחר,
איך עושה תוכי?
איך עושה עז?
איך עושה סוס?
מזכיר לי את ספרי הילדים.
הקהל נקרע מצחוק,
ואנחנו צוללים לתוך עולמם המוטרף של החיות.
עומר העז האחרון שנשכח מאחור ומצטרף לעדר.
ברגע שהקולות החייתיים מפסיקים,
גם הקהל נהיה שקט,
ויש תחושה של רצינות.

תמונות משפחתיות נגלות לפנינו,
זוגות זוגות.
עוצמים עיניים, אבל לא ישנים.
פה שיונק מסנטר כמו דג, דגיגון.
תמיד הולכים ביחד.
צעד מוביל צעד, מוביל תנועה.
עקב בצד אגודל.
כולם מיישרים קו כדי להיות באותו הגובה,
כמו אנדרטאות של גבורה.
הם כלבי השמירה אחד של השני.
כמו משחק סליים דביק, שנגרר מכיוון אחד לשני.
נמשכים כעיוורים או כחולמים.
שורקים שירים או שירי ערש,
כמו שרידים,
כמו פליטים,
נאחזים אחד בשני.
זורקים משפטים מחיי הקיבוץ:
“יש המלטה בדיר”.
בונים אנדרטאות בגופם.

גוש של רגליים שוכב אחד על השניה,
מושיטים ידיים לאוויר,
אני ישר חושבת על הזוועות של ה7.10
ועל כל הצעירים במסיבת נובה שחיכו לעזרה.
זכרונות של טראומות צרובים בתאי גופנו.
דימויים מייצרים זכרונות שקרו, או שאנחנו יודעים שקרו.

הפרפורמרים הולכים בכלב מביט מטה, בשיירה,
כל ראש תקוע בתחת של השני. לא נפרדים.
כמו מרבה רגליים וידיים אנושי.

לי זה מזכיר את פסלי הטוטמים של האינדיאנים,
כשכל דמות של חיה יושבת על הראש של השניה,
רק פה, זה קורה לרוחב ולא לגובה.
הם מצטטים אותו משפט שוב ושוב.
זה הופך לצעקות,
והמופע הופך למטריד. מתחיל להפוך לי את הבטן ולכווץ אותה,
עושה אי נוחות בגוף.
יש תחושה של כפייה,
שיטתיות,
חזרתיות,
גופים מתעוותים.
מילים קטועות ושבורות,
שירים שמתחילים ולא נגמרים,
הפעולות חוזרות על עצמן,
וגם הן נקטעות באמצע.
רצף אסוציאטיבי מתוכנן ומאורגן מראש.
אין מקום לטעויות.
כמו לחפש שיר, במכשיר רדיו ישן,
כשאנחנו עוברים בין התחנות וכל פעם נשמעות
מילים בודדות.

הבחור שלא יודע לשאול, כל פעם מקבל צ’אפחה על היותו כזה.
הוא כמו ילד, שתמיד שואל את השאלות הנכונות,
שהמבוגרים לא רוצים או לא יודעים איך לענות עליהם.

הפרפומרים מתחילים לשיר ואנחנו משלימים את המילים
החסרות במוחנו.
הם הופכים לילדים ומתלוננים על האוכל ועל הקרום בחלב,
ואותי זה זורק לילדות הסובייטית שלי,
שהקרום המגעיל בחלב, היה בילט אין,
וגם עכשיו כשאני נזכרת בו-
הפנים שלי מקבלות עיוות של סלידה וגם תחושת בחילה.

שברי זכרונות עולים וצפים, בתת המודע הקולקטיבי,
והופכים למודע ולגלוי לעין.
כבר אפשר לדבר ולצעוק את זה.
מילים הופכות לתנועות הופכות לריקוד,
הופכות לביחד.
הכל נע על ציר אחד של עצב וצחוק, לרצינות ושטותניקיות,
הרכיבים שממנה עשויה הישראליות,
הילדות, הקיבוציות,
האידיאלים המתפוררים.

השלום שלא יבוא כבר,
כי הוא הולך לאיבוד בקול האזעקות,
ולמרות שאני יודעת שאני צופה עכשיו בהופעה,
רעש של אזעקה תמיד מכניס אותי למצב של הישרדות,
ואני לא רגילה להישאר לשבת ישובה בכיסא,
ולא לרוץ למקלט הקרוב.

השלום שלא יבוא, נותן בוקס חזק בבטן,
ומפורר את שאריות התמימות.

אנחנו צופים בחלום הציוני, הקומוניסטי, הסוציאלי
שמתנפץ לנו בין הידיים,
הרצון לשלום שרק יגיע,
מול המציאות בשטח,
זה היה יכול להיות מופע מצחיק,
אם הוא לא היה כל כך עצוב ואירוני.

ברגעים מסוימים לא ידעתי אם אני אמורה לצחוק או לבכות,
או לצחוק על זה שאני לא יכולה לבכות.
שאלתי את עצמי מי שומר עלינו?
איפה השומר או השומרת,
או השומרוני הטוב?

המופע מהדהד לי את השאלה התמידית שמעסיקה אותי
מאז שעליתי לפה בשנת 1990-
מה זה אומר להיות ישראלית?

ומיכל, בתבונה, אינטלגנטיות, פריצת גבולות קולקטיביים,
וגם שימוש כוריאוגרפי ייחודי
בכל המקום של חלל התיאטרון,
לעשות תמצית מרה-מגעילה לבליעה-מהולה בגז צחוק והומור,
לכדי פורמולה של הישראליות הזאת.

אנחנו לוגמים אותה כל יום מחדש,
ואומרים לעצמנו שיהיה בסדר,
ושזה לא רקוב- זה דבש,
ונזכרים בשירי ילדות ונוסטלגיה,
ומקווים בלב לעתיד טוב יותר לילדנו,
אבל כרגע, בהווה הנתון,
כולנו קבוצת
הלבבות השבורים.

מיכל סממה הציגה את ׳קבוצת׳ ב23.2.2025 בתארטון הבית.

---

יוליה פריידין

יוליה פריידין, אמנית רב תחומית, כוריאוגרפית ורקדנית עצמאית, יוצרת מחול

 ופרפורמנס,  ציירת, צלמת וכותבת. ילידת קייב, עלתה ארצה בשנת ,1990 חיה ויוצרת בתל אביב. אמא לדניאלה מאז 15.12.20. 

המופעים של יוליה עוסקים בהגירה, אימהות וטקסיות. עבודותיה מוצגות במרחבי תצוגה לא  קונבנציונליים כגון גלריות לאמנות ובמרחב הציבורי. המופעים משלבים תנועה, טקסט ופנייה ישירה לקהל, והזמנה להיות חלק פעיל במופע. המופעים של יוליה הם ברובם קומיים ומושפעים  מסטנדאפ ו-lecture performance .יוליה משתמשת בהומור כמנגנון הישרדות את החיים, ומשתמשת בחומר מהם עשויים החיים כחומר גלם מתמיד להופעות שלה. יוליה בעלת תואר ראשון באמנות מטעם המדרשה לאמנות בבית ברל (FA ed.B) למדה בסמינר קיבוצים , בתוכניות כוריאוגרפיה: כלים (2015-2017) עם ענת  דניאלי, סימולטור (2015-16) עם שרון צוקרמן ומשה שכטר, ושלומבל (2015-20) עם שלומית  פונדמינסקי. מתרגלת איינגר יוגה בסטודיו של גבי דורון מאז 2013. 

השתתפה במדרש יוצר בנווה שכטר בהנחייתם של עדילי ליברמן והרב רוברטו ארביב (2017),  ובתוכנית רזידנסי לאמניות נבחרות במרכז הגר”א בנווה שאנן, תל אביב עם ענת ליטוין (2019). בעלת FA ed.B ,המדרשה לאמנות בבית ברל (2005-2009). זוכת מלגת רקדנית בקהילה, מטעם משרד התרבות והספורט בין השנים .2017-2020 השתתפה בתוכנית ACDP מטעם ארטפורט, ארטיס ואסולום. תוכנית מרוכזת לפיתוח קריירה  מקצועית לאמנים נבחרים (2015). 

זוכת מלגת עידוד אמנים צעירים תושבי נתניה בתחום הכתיבה והפרוזה (2008). השתתפה כפרפורמרית ורקדנית יוצרת במופע קווירי פמיניסטי לבני ובנות נוער “סיפורי סבתא  בילבי”, של הכוריאוגרפית אורלי אלמי ארנבת מרץ (2019).  

“נעמאמא, את לסיבוב”? שיתוף פעולה עם אמנית הספוקן וורד ,נעמה לופו ,בסיור אינטראקטיבי המשלב פרפורמנס, ספוקן וורד, ותנועה במרחב הציבורי השכונתי. המופע הוצג מספר פעמים  במסגרת פסטיבל התחדשות עירונית (בתמיכת מפעל הפיס) ועושים שכונה (בתמיכת עיריית  ת”א). 

שיתפה פעולה עם אמנית הווידאו, סמנתה דה אוליברה, בווידאו דאנס Sleep No More שהוצג  בגלרית המקרר בתערוכה “חופשת לידה”. 

יוליה יצרה סולואים: שחלוליה (נווה שכטר), בוכה על חלב שנשפך (גלריה נווה שכטר, תיאטרון  הבית), התנשלות-טקס פרפורמנס קהילתי במסגרת אוהבים אמנות (מרחב ציבורי של יד אליהו), מלח-מים (גלריית בנימין וגלריה ברמת מנשה), Dead.Line (גלריית צדיק). כמו כן, בתחום האמנות הפלסטית, יוליה הציגה שתי תערוכות יחיד, והשתתפה בעשור תערוכות  קבוצתיות בגלריות בארץ. עבודותיה נמצאות באוסף של סרג’ תירוש ובאוספים פרטיים. הסולו האחרון של יוליה “לי זה לא יקרה”, הוא סולו קומי-אוטוביוגרפי המספר בכנות, רגישות  והרבה הומור עצמי, על ההתמודדות האישית שלה עם דיכאון וחרדה, תוך כדי האימהות. הסולו הוצג במרכז קהילתי בת ציון בשבוע במלוא הדרה, בבית לאמנות של יד אליהו במסגרת  רצועת תרבות, בשכונת בית הכרם בירושלים בשיתוף ותמיכה של מיזם “נפשות”,  וממשיך לטייל בארץ ולפגוש נשים, ואימהות שחוו חוויות דומות.  

יוליה מגדירה את עצמה כאמנית חברתית-קהילתית, ולוקחת השנה חלק בתוכנית חממה יציאה  לפעולה בעבודה עם קהילות מגוונות בניהולה של נטלי צוקרמן בכלים.