רשמים על ׳זקיקים וזיקוקים׳ ו׳ארוחה ערוכה׳ מאת יוליה פריידין

אילנה שרה קלייר בלסן- ארוחה ערוכה

אישה יושבת מודטת בעיניים עצומות 

ליד שולחן עם מפה לבנה.

ספוט של אור נופל עליה מתוך החשיכה.

היא נמצאת כאן בנוכחות מלאה.

מיישרת את המפה באיטיות,

בתנועות חוזרות.

שרה שיר עם בשפה זרה. 

אני מהמרת על גאורגית או פרסית.

היא נפרסת על השולחן 

כמו מנה ראשונה.

מהפנטת בתנועות פתייניות של 

נשיות עם ניחוח מאוד ספציפי,

מטיחה את נעליי העקב השחורות

על הרצפה.

היא מנקה ומיישרת את המפה הלבנה המגוהצת

בקצב סדור.

התנועות מתחילות לצאת משליטה,

והשיער מצטרף להתפרעות,

לתנועה, לפעולת הניקיון שנראית כמו הפרעת או.סי.די

פרפורמטיבית.

יש שקט וניקיון המחזיקים בתוכם מתח ואי שקט, 

וידיעה שמשהו הולך להשתבש.

הריח של השמיר הטרי מגיע לאפי,

נראה שהוא נקטף מחווה או שדה רק לפניי שעה.

אילנה מתחילה לסדר את השיער, 

לנעוץ סיכות בתוכו.

מוסיקת אופרה ברקע, היא מפנה את הגב אלינו

ומלטפת את הירקות.

אחריי שהיא שופכת את הין האדום-בורדו על המפה הלבנה,

היא נכנסת לסחרור בולימי עם המזון.

מקלפת גזר בקצב האופרה,

מורחת שמנת על הפנים,

נוגסת בסלק

בטוטאליות ונוכחות בלתי מתפשרים.

הפנים צבועות בלבן,

והיא ממשיכה לחתוך ולחתוך ולחתוך.

מעיפה את התבלינים הצהובים והאדומים

באוויר, שיוצרים מראה מרהיב של אבק צבעוני.

היא מחוררת את המפה,

ולובשת אותה כמו סינר ענקי.

יש כאוס, לכלוך, יציאה משליטה,

ואילנה עדיין מצליחה להישאר חושנית ונשית

ושומרת על פאסון.

כמו כלה ביום חתונתה, המפה הופכת לשמלה ענקית,

כמו דיווה, כמו דראג, כמו דמות בקרקס,

ממשיכה ללעוס את השמיר בנון שלאנט.

היא גבוהה מהקהל, ומסתכלת עלינו מלמעלה,

היא ממשיכה להתנהג כאילו הכל בסדר,

והיא לא אחראית לכל הבלאגן והלכלוך מסביב,

והכל קרס מסביב,

והיא ממשיכה ללעוס, ולא מסגירה את עצמה 

בשום מצב.

חשבתי לעצמי, את מי היא מזכירה לי….

ענת גריגוריו- זקיקים וזיקוקים

ענת יושבת על הבמה

מנדנדת עגלה ריקה עשויה מתכת קרה. נראית כאילו שנלקחה משנות ה-50

ושרה שיר ערש,

היא משקיטה את הקהל- אותנו, שלא נפריע

להרדים את היורש.ת המדומיינ.ת שלה.

ידעתי שהגעתי למופע קומי-טראגי, סאטירה שתיתן

דקירה בלב, כמו שרק ענת יודעת לעשות.

בקדמת הבמה תלויה משאבת מטפטפת חלב שלא מיועד לשום פטוט.

ענת הולכת לצחוק ולבכות ולצרוח בו זמנית על חלב שנשפך.

היא מתחילה לספר חלום,

או חלום בלהות,

או מציאות מדומיינת,

או דמיון מציאותי.

הכל יכול להיות,

והכל קורה.

היד שלה והעגלה קשורות חזק באזיק.

היא עולה על המדרגות וצועקת 

צעקה שנבלעת במוסיקה.

כמו לידה ללא לידה,

כמו תינוק,

כמו זמרת אופרה.

היא משתחררת מהאזיק,

ותולה את העגלה כמו מובייל.

היא מדקלמת משפטים בקצב צעידה צבאי

שנשים שומעות על בסיס יומיומי

כאשר שאר העולם מחליט להיכנס להן לרחם ולשחלות.

משפטים כואבים מוטחים כלפינו

כמו שהן מוטחים כלפי ענת.

“לא הצלחת להיות אישה,

אין לך ילדים,

את סחורה פגומה”.

משחק ילדות שענת שיחקה:

אומרת מים, מים, מים, מים, מים ברצף,

שהופכת לאמא,

וענת מחפשת אותה.

ענת מגלמת כאן אישה בוגרת ללא ילדים,

ובו זמנית ילדה קטנה שמפנה את זעמה על העולם.

רצף תודעה ואסוציאציות של מילים משייט לו בין הצבאי

לבין להקת קווין, לביו הישראליות שמחטטת ברחמינו ללא רחמים.

אם רק פרדי מרקיורי היה רואה איך ענת שוברת ביצים 

שפגו תוקפן, מה היה שר לה.

אפילו לסוכן הביטוח שלה יש עצות, מה היתה צריכה לעשות.

מה הוא יודע עליה בכלל, ואיזו אמא היתה יכולה להיות,

שואלת אותנו. 

היא מנסה לנפח בלון ללא הצלחה,

בלון נוסף ללא הצלחה

לנפח שני בלונים בו זמנית-

אולי יהיו לנו תאומים?

ועוד נסיון שנועד להיכשל מראש,

ויתפוצץ לה בפרצוף.

ענת מייצרת מופע קברט-אוטוביוגרפי-ספוקן וורד,

היא ראפרית,

אל הורית 

אבל לא ערירית.

זה שיש לנו רחם,

זה לא מקנה זכות לשאול שאלות.

אני מדמיינת איך הספוקן-וורד הנוקב הזה הופך לקליפ.

קליפ עם מהות.

אימהות מייצרת מהות,

וענת מייצרת מהות משלה.

ומלאות.

ועוצמה.

מותר להתחרט אם הבאת או לא הבאת.

ואת תמיד תרגישי אשמה.

גם אם הבאת או גם לא הבאת.

כי זה משהו בתוכנו, היצר הזה.

האשמה.

אבל על מה?

על להיות אמא?

או על עם-מה?

אם לבנים אסור לבכות לבכות,

אז למה היא חייבת ללדת, למה?

אימהות מייצרת מלאות,

מייצרת נשיות,

מייצרת הזדהות.

אז באיזו קבוצה ענת נמצאת.

ילדים זה הדבר הכי טוב שקרה לנו בחיים.

האם זאת קביעה או שאלה.

היא בת חמישים.

קופצת בשפאגטים כמו נערת בת מצווה.

קוקו אסוף עם שמלת נקודות אדומה.

מלפפת מובייל פרחים על הראש,

כמו פרידה קאלו, אישה עם עוצמה,

שלא הפכה לאמא,

אבל נשארה מודל ,השראה ואייקון פמיניסטי,

כמו פסל החירות של אמריקה,

שעומדת איתנה ויציבה

על אי, וכולם עושים מאמצים כדי להתבונן בה מלמטה.

כך גם ענת,

פרפומרית אמיצה, לא מתפשרת, מחוייבת לאמנות שלה,

שהשלימה עם היותה אישה בעולם,

אישה שלא תלד ילדים.

זאת הקינה שלה.

והיא מסתכלת לנו בעיניים,

ושואלת אותנו, בחזרה,

כנשים, כחברה, מה הזכות קיום שלה,

אם היא אישה ללא ילדים.

והשאלות נוגעות לנו בשחלות,

ברחמים, 

בשדיים הבלויים,

בווסתות המדממות,

בבחירות שעשינו,

ובחיידק הישראלי, להתרבות, 

ולהמשיך לשאול שאלות.

רק צאו קצת מהרחם.

ארוחה ערוכה וזקיקים וזיקוקים הוצגו כערב משותף של היוצרות אילנה שרה קלייר בלסן וענת גריגוריו ב1.8.2024 בתאטרון תמונע.

---

יוליה פריידין

       .ילידת 1983 (קייב, אוקראינה) גרה ויוצרת בתל אביב

.רוקדת,  מציירת,  כותבת,  מצלמת

.לומדת

.מלמדת

.תלמידה תמידית

.בעלת תואר ראשון ותעודה הוראה מטעם המדרשה לאמנות בבית ברל

.למדה קורס ציור סיני אצל האמן קזואו אישי

,חקרה את שפת התנועה של אוהד נהרין, ריקוד אפריקאי ושבטי

.מתרגלת איינגר יוגה להשקטת התודעה

(למדה ב”סימולטור” (שרון צוקרמן ומשה שכטר

(ב”שלומבל” (שלומית פונדמינסקי וענבל אלוני

.(ובתוכנית היצירה השנתית ב”כלים” (ענת דניאל

מחפשת את השפה התנועתית

-שאוכל לדבר בה

בלי

.לגמגם

.מילה