Yoav Barel on Inspiration, Intimadance and Ahuva Ozeri
Photo by Yair Meyuhas- Studio Zooz
*English follows
את האלבום ״צלצולי פעמונים״ של אהובה עוזרי גיליתי בחנות מוסיקה בקניון מלחה לפני 15 שנה. השמיעות הראשונות הציפו אותי בהשראה בעוצמות שלא הכרתי עד אז. שני דברים היו ברורים – הראשון הוא שזה החומר שממנו עשוי התת מודע, השני היה שיום אחד המוסיקה הזאת תהווה השראה ליצירת מחווה לאהובה. אינטימדאנס 2019,Renana Raz ו Ofer Amram האוהבים והאהובים סיפור לי שהשנה הנושא הוא ״אייקון״. איך לא – הגיע הזמן לצלול.
קראתי את כל הטקסטים שאהובה כתבה, ראיתי והקשבתי לכל ראיון איתה, חיפשתי את האלמנטים שחוזרים על עצמם לאורך הקריירה שלה, (במרכז כמעט כל שיר עומד היחס בין ראיה ושמיעה, בין הנעדר והנוכח), וניסיתי להבין ממה זה עשוי, איך עושים מוסיקה כל כך מכושפת. אז ככה:
אהובה בת 8, אמא שלה אומרת לה ״את, כל פעם שאת שרה, מישהו בוכה״ ושולחת אותה לקונן בבתי אבלים בכרם התימנים. בהלכה יש כלל יפה שאומר שאסור לקבור את המת לפני שבוכים עליו. בלי בכי הנשמה לא יכולה להשתחרר.
״באותם ימים לא היו מקררים אז המת היה שוכב בבית עד הקבורה – ואם מישהו מבני המשפחה לא היה מצליח לבכות היו שולחים מקוננת. זה התפקיד״ היא מספרת.
מקור טקס הקינה באירלנד וסקוטלנד, המנהג היה הזדמנות אחרונה לכל מכריו של הנפטר לפנות אליו ולדבר אליו. את הקינה פותח האיש הקרוב ביותר לנפטר או הבכיר ביותר. הקריאות והיללות מושמעות בחוזקה, הן קורעות לב, אורכות זמן רב, ודורשות סיבולת גבוהה. כאשר קולו של מקונן אחד גווע, מקונן אחר מחליף אותו. הקינה הווקאלית נעשית על ידי אישה אחת או מקהלה של נשים, אשר נשאו הספק ווקאלי, בזמן שהנוכחים עושים תנועות של נדנדה, כריעה, או מחיאות כפיים.
ביהדות מורכב הטקס משירה מאולתרת המכילה קריעות ובכי שתפקידם לצמרמר את הנוכחים, להביא אותם לבכי וכך לפרוץ את החלל הפנימי של הלב, ולאפשר לתהליך האבל להתחיל.
-״ברגע שהיו בוכים הייתי רצה חזרה לכדורגל״. היא נזכרת בעצמה כילדה מקוננת
האמת היא שאהובה היתה מיכל של אושר שכל כולו מונע ממוסיקה ואהבת קהל. מרכז חיה תמיד היה להופיע בחפלות וחתונות. יום אחד, בשנת 1973, התקשרו אליה מחברת תקליטים אמרו לה ״שמענו אותך, אנחנו רוצים להקליט לך אלבום״ – אהובה, שרק אהבה לשיר עם קהל חי, סירבה רבות, אך לבסוף הסכימה לנסות. הם הקליטו את ״היכן החייל״ בשעתיים וחצי, פשוט שרו את השירים כמו הופעה באולפן. האלבום הפך להצלחה גדולה. את שיר הנושא מתוך האלבום היא כתבה על בן אחותה שנעדר במלחמת ששת הימים. ב73 הארץ היתה מוכת שכול ואבל, רבים מדי איבדו את יקיריהם במלחמה, והשיר היה כל כך כואב שהוא נאסר לשידור ברדיו ובטלויזיה במשך כמה שנים. אנשים לא יכלו לשאת את העצב.
״היכן החייל שלי?
מתי אחוש את ידו?
מתי ארוץ לקראתו?
מכתבים הוא לא שלח
ד״ש בכלל הוא לא מסר
אנא עזרו, עזרו לי ידידיי
למה כולם שותקים ?
למה לא מדברים?
האם איננו, איננו בחיים?״
בשנים הבאות היא הוציאה רצף של 5 אלבומים מצליחים. אחרי האלבום החמישי היא לא יכלה להתעלם יותר מרצף האירועים הטרגיים שקרו במשפחתה במקביל ליציאת כל אחד מהאלבומים האלה. פעם היה זה בן אחותה, פעם אחיה, פעם בן אחיה, פעם אמא שלה, פעם בן דוד. בכל פעם שהיא הוציאה אלבום – מישהו מת. הקישור בין השירה שלה למוות נעשה חזק מדי עבורה, והיא מחליטה להפסיק לשיר.
במשך 20 שנה היא לא שרה, לא מופיעה ולא מקליטה עוד אלבומים. היא מתמקדת בללמד פיתוח קול (את זוהר ארגוב למשל) ובלהיות אלופת הארץ בהכנת שיפודים במסעדות של חברים בכרם.
ב1999 היא סופסוף מסכימה לחזור להקליט – האלבום צלצולי פעמונים יוצא לאוויר העולם, והוא הצלחה מסחררת שמביא לה פרסום בקנה מידה שלא הכירה, וזוכה להערכה רבה גם מחוץ לגבולות הכרם.
מיד כשהאלבום יוצא – אהובה מקבלת סרטן בגרון. 10% לחיות. 5 ניתוחים מסכני חיים, באחד מהם היא מתבשרת שחייבים לעקור לה את מיתרי הקול. היא שורדת. במשך חצי שנה היא לא יכולה להוציא אף קול. ברגע שגרונה מחלים היא שואלת את הרופאה ״אני אחזור לשיר?״
-״שום סיכוי. אין אף אחד בעולם שהצליח אי פעם לשיר בלי מיתרי קול״
-״אני אחיה?״
-״כן״
-״אז אני אשיר!״
היא יושבת על המיטה במשך שנה ולוחצת על הגרון, מנסה ללמד את עצמה לשיר כנגד כל הסיכויים. יום אחד היא רואה בטלויזיה סרט דוקומנטרי על לוויתנים. היא לומדת שהצליל שהלוויתן מפיק מתפרש על פני רדיוס של 15 קילומטר – בלי מיתרי קול. רק על ידי מעבר של אוויר דרך הצינור החלול שבגבו.
״אם הלוויתן יכול לעשות את זה, אני גם יכולה״ וכך היא יוצאת אל מסע ארוך וחסר סיכוי במרחבי אינסוף של הלא נודע.
במשך 6 שנים היא לוחצת על החור בגרון,מנסה לחקות את פעולת מיתרי הקול העקורים, מלמדת את עצמה את הטכניקה של הלויתן.
יום אחד – דו רה מי. אהובה הופכת לנס רפואי בעולם.
לא רק שהיא מצליחה לחזור לשיר, היא מגיעה לרמת שליטה וירטואוזית בתנועת האוויר בגרון. מהפכנית אפילו עבור זמרים מנוסים.
כמה שנים אחרי המפגש עם הלויתן – היא מוציאה את האלבום ״מעלי דממה״, בו מיטב זמרי ישראל מעבירים את הטקסטים והלחנים שלה דרך קולם. האלבום זוכה להצלחה אדירה, ואהובה אפילו שרה בו שיר אחד, בלי מיתרי קול. השיר נקרא ״התחפרתי״.
לאחר הצלחת האלבום, אומר לה המפיק ״עכשיו בואי נעשה לך אלבום שבו את שרה את כל השירים, בלי מיתרי קול״. אחרי שכנועים היא מסכימה – מתחילה לעבוד על האלבום, הסרטן בגרון חוזר, ואהובה, הולכת לעולמה.
הקשר הגורלי בין הקול והמוות מגיל 8 מגיע לסיומו בגיל 64.
מקוננת בת 8,
5 אלבומים עם כוחות טראגיים,
דממה בת 20 שנה,
ניסיון ראשון לחזור לשיר – עקירת מיתרי קול.
לויתן
השירה חוזרת.
רוצה לחזור להקליט
בצער אינסופי,לא.
המילה האנגלית לקינה היא LAMENT
קולו של הלויתן נקרא באנגלית LAMENT
שם נוסף לשירת הקינה באנגלית הוא WAIL.
המפגש מתבהר – אהובה לא פה, הלויתן מהדהד.
באינטימדאנס 2019 יעלה המופע ״קינת הלויתן״, שהוא הזדמנות לרדת לתהום חשוכה, לעצום את העיניים ולשקוע בהאזנה תת קרקעית לויברציות פיזיות של סאונד, המורכב כולו מדואט של קול הלויתן ומהקול האנושי.
I discovered the album “Ringing of Bells” by Ahuva Ozeri in a music store in the Malcha Mall fifteen years ago. The first listens flooded me with inspiration the intensity of which I had not experienced at that point. Two things were clear- the first that this was the material from which the subconscious is made, the second that one day this music would be the inspiration for an homage to Ahuva. Intimadance 2019, Renana Raz and Ofer Amram, the loving and beloved, told me that this year the theme is “icon”. How could I not- the time had come to dive.
I read all of the texts that Ahuva had written, watched and listened to every interview with her, searched after the recurring elements throughout her career (at the center of almost every song is the relationship between sight and sound, between what is present and what is missing). I tried to understand what this music was made of, how one could make such enchanted music. So here:
Ahuva is 8 years old, her mother tells her, “you, every time you sing, someone cries” and sends her to sing in funeral homes in the Yemenite Quarter. In Jewish law there is a beautiful law that says that you cannot bury the dead before someone has cried over them. Without crying, their soul cannot be freed. “In those days, there weren’t refrigerators yet so the dead would lie in the home until the burial- and if none of the family members were able to cry, they would send a lamenter. That was the job,” she told.
The lamentation ritual’s source is in Ireland and Scotland. The tradition was a last opportunity for all of the friends and acquaintances of the departed to speak to them. The lamentation is opened by the closest person to the dead or the most esteemed. The calls and wailing are heard loudly, they are heart wrenching, lengthy and require a high threshold for suffering. When the voice of the lamenter runs out, another lamenter replaces them. The vocal lamentation is done by a single woman or a choir of women. While one is singing, the others execute rocking or kneeling movements or clapping.
In Judaism, the ritual is comprised of improvised singing that contains wailing or crying, whose purpose is to shake those present, to bring them to tears and to break through to the inner walls of the heart to enable the process of mourning to begin.
“The moment they would cry, I would run back to soccer,” she remembered of herself as a child lamenter.
The truth is that Ahuva was a vessel of joy that was altogether motivated by music and the love of the crowd. The center of her life was always performances at parties and weddings. One day, in 1973, a record company called her and said, “we’ve heard you; we want to record an album with you.”
-Ahuva, who only loved to sing in front of a live audience, vehemently declined but, in the end, she agreed to try. They recorded “Where is the Soldier” in two-and-a-half hours. They just sand the songs as if it were a show in the studio. The album was a huge success. The title track from the album was written about Ahuva’s sister’s son, who went missing during the Six Day War. In ’73, the country was struck by loss and mourning. Too many had lost their loved ones to war and the song was so painful that it was banned from radio and television broadcasts for several years. People couldn’t handle the sadness.
“Where is my soldier?
When will I feel his hand?
When will I run to him?
Letters he doesn’t post
Regards he doesn’t even send
Please help, help me friends
Why is everyone quiet?
Why don’t they talk?
Is he not, not alive?
In the coming years, she made a series of five successful albums. After the fifth album, she could no longer ignore the series of tragic events that occurred in her family in parallel to each album’s release. Once it was her sister’s son, then her brother, then her brother’s son, then her mother and then her cousin. Each time she released an album- someone died. The connection between her singing and death became too strong for her and she decided to stop singing.
For twenty years, she didn’t sing, perform or record another album. She focused on vocal instruction (to Zohar Argov for example) and on being Israel’s greatest kabob-maker at a friend’s restaurant in the neighborhood.
In 1999, she finally agreed to return to the studio- the album “Ringing of Bells” is released into the world and it is an unprecedented hit that wins attention she had never known. It garners acclaim far beyond the reaches of the Yemenite Quarter.
As soon as the album comes out- Ahuva gets cancer of the throat. 10% chance to live. 5 life-threatening surgeries, after one of which she is told that they must remove her vocal cords. She survives. For half a year she produces no sound at all. As soon as her throat heals, she asks the doctors, “will I sing again?”
“No chance. There is no one in the world that has managed to sing without vocal cords.”
“I’ll live?”
“Yes.”
“Then I will sing!”
She sits on her bed for a full year and presses on her throat, trying to teach herself how to sing in spite of all the odds. One day, she watches a television documentary about whales. She learns that the sound whales produce permeates a radius of 15 kilometers- without vocal cords. Just through the passing of air through a hollow tube in their backs. “If the whale can do it, so can I.” And so she sets out on a long and hopeless journey through the endless unknown. For six years, she presses on the hole in her throat, trying to imitate the movements of the extracted vocal cords, teaching herself the whale’s technique.
One day- Do Rae Me. Ahuva becomes a medical miracle in the world.
Not only does she succeed in returning to sing, she reaches a level of virtuosic mastery of the movements of air in the throat. Revolutionary even for skilled singers.
Some years after her meeting with the whale, she released the album “Silence Above Me”, in which the best Israeli singers channel her lyrics and compositions through their voices. The album becomes a huge success. Ahuva even sings one song on it, without vocal cords. The song is called “I Burrowed”.
After the success of the album, the producer says, “now let’s make an album that you sing all of the songs on, without vocal cords.” After convincing, she agrees- she starts to work on the album, her cancer returns and Ahuva dies.
The fated connection between the voice and death, which began at age 8, comes to a close at age 64.
An 8-year-old lamenter,
5 albums with tragic powers,
A 20-year silence,
A first attempt to return to sing- removal of vocal cords.
Whale
The song returns.
She wants to return to record
With endless remorse, no.
The English word is Lament.
The sound a whale makes is called Lament.
Another word for lamentation is To Wail.
The meeting becomes clear- Ahuva isn’t here, the whale reverberates.
In Intimadance 2019 the performances “Whale’s Lament” will run, which is an opportunity to dive into a dark abyss, to close eyes and sink into subterranean listening and physical sound vibrations, which are composed of a duet between a whale and a human’s voices.
יליד תל אביב, יואב בראל למד צילום בבצלאל, גילה את האור בתיאטרון תמונע.
מעצב תאורה אקספרימנטלית למופעי מחול, תיאטרון ומוסיקה.
זוכה פרס התאורה בפסטיבל עכו 2015 על הההצגה ״על כל צרה שלא תבוא״.
Born in Tel Aviv, Yoav Barel studied photography at Bezalel and discovered the light at Tmuna Theater. He is an experimental lighting designer for dance, theater and music. He won the lighting prize at the 2015 Acco Festival for the play “For Every Despair That Will Not Come”.