תלבטתי אם להגיע לפתיחת התערוכה “בהכרה מלאה”, היות וזה אירוע שבאופן מובהק וגלוי מתייחס למלחמה – המלחמה שעוד ממשיכה, ואני בתוכה והיא בתוכי, ולא ברור מתי ואיך היא תסתיים.Read more
The knowledge that AI was part of the show didn’t really change my experience. Perhaps in the future, when Claude (I imagine him with a moustache) can use sound and video technologies to be “present” in the space and can create directions and exercises based on information he gathers from the room, reacting in real time, he will alter the world of performance to its core.Read more
דרך דמיון, הומור ועם הרבה רגישות, המופע לוקח אותנו הלאה לתוך מסעות היסטוריים, שאלות של פאתוס ומיתוס, בין ה”כאן ועכשיו” ל-“שם המיוחל”. היסטוריה של זהויות לתוכן אנחנו מתחבאים, ואחרות שאנחנו מתחבאים מהן. הדמיון של האמן משאיר גם מקום לדמיון שלי ולתנועה שלו, פנימה והחוצה, להיסטוריה הפרטית שלי וחזרה למופע.Read more
אני מחברת את הכל להכל
והאלמנטים האלה הופכים בדמיוני לתמנונים,
לשיער אדום
ובסיס של חצאית טוטו אולי
ולצלצולי פעמונים שתפורים לו על אפוד
מרטיט יוני סימון את גופו לכמה רגעים.Read more
אילנה שרה קלייר בלסן- ארוחה ערוכה אישה יושבת מודטת בעיניים עצומות ליד שולחן עם מפה לבנה. ספוט של אור נופל עליה מתוך החשיכה. היא נמצאת כאן בנוכחות מלאה. מיישרת את המפה באיטיות, בתנועות חוזרות. שרה שיר עם בשפה זרה. אני מהמרת על גאורגית או פרסית. היא נפרסת על השולחן כמו מנה ראשונה. מהפנטת בתנועות פתייניותRead more
מאיה מזמינה אותנו לעצום עיניים ולספור עד חמש, וכשפתחנו אותן, גילינו אוהל צבעוני מהלך על הבמה.
האמא כל הזמן מכניסה אותם בחזרה לאוהל, כמו מכנסת אותם אל חיקה. חיק האמא האוהבת והשומרת
עליהם מכל רע. מה שכל אמא רוצה לילדיה. לאהוב ולהגן.Read more
Why do we always want the performance to go to the edge? Why do we ask a woman who has just informed us she is pregnant to jump off a plastic chair in order to reach the ceiling? Why is “explode” the first thing we ask of the clearly angry performer? Why does control always lead to some kind of humiliation or abuse?Read more