הרהורים של אלה גרינבום בעקבות צפיה ב׳הפרדות / דום׳ של אנסמבל בת-שבע
*Photo by Ascaf
*English follows
שקיעה יפיפיה בורוד, כתום וטורקיז עוטפת את חברתי ואותי בפארק המסילה.
פגישתנו האחרונה היתה ממש לפני המלחמה, בגל חיובי וחיוני של שתינו. חווינו שפע יצירה, פרנסה והזדמנויות.
המלחמה ייבשה את גל השפע והשאירה אותנו במדבר צחיח, שבורות, אבודות.
בנוסף לשברון הכללי, שתינו חווינו משבר לבבי בניסיון קלוקל לקשר עם בני המין השני.
הם רוצים, הם לא רוצים, ומה בסך הכל אנחנו רוצות? שיהיה נעים וכיף. קצת אהבה לא תזיק. אז למה להרוס?
תהינו ושתינו.
קצת לפני 20:00 שמנו פעמנו לאולם הגדול של סוזן דלל, כנראה בפעם האחרונה לפני שיעבור שיפוץ מאסיבי.
“כן, גם הוא צריך מתיחת פנים קטנה”, אמרה חברתי בצחוק..”אנחנו בטוח צריכות מתיחה אחרי המלחמה”, חשבתי לעצמי, פנינו הנפולים, נפלו פנינו.
התרגשנו לקראת הערב המשותף לשתי הכוריאוגרפיות רוני חדש ובשמת נוסן, לחברי אנסמבל בת-שבע הצעירים. נשים יוצרות בקדמת הבמות! מעניין מה יהיה להן לומר ולהביע.
התרגשנו לראות מופע תרבותי אחרי סגר הטילים הממושך.
במופע הראשון ׳הפרדות׳ מיד זיהיתי את השפה המובהקת של רוני חדש. הפרדות ופירוקי גוף ואיברים. כמה דקות לתוך המופע החלו הרקדנים לציין את שמות האיברים שהניעו. לכל איבר יש שם, לכל איש ואישה, רקדן ורקדנית, חייל וחיילת.
יהודי, ערבי, ישראלי, שחור, לבן, 22, 25, לא משנה.
בסופו של דבר. לכל אחד יש גוף, וכל גוף חשוב ונחשב. ולכולם/כולנו פחות או יותר אותו הגוף, מורכב מאותם איברים. אז למה להפריד בינם לבינן, ביננו לביניהם? השפה התנועתית של פירוק מסודר עם התוספת של הטקסט העבירה לי בבירור את השאלה הזו. תהיתי אם זה היה עובר גם ללא הטקסט?
אחרי תביעת ההגדרות בקול, נוספה גם כתיבת שמות האיברים על הגוף. רקדן או רקדנית ניצבים, מוחזקים בתנוחה הפוכה ורקדן או רקדנית אחרים כותבים עליהם בטוש גדול את שם האיבר.
האקט הזכיר לי סימון בהמות או גושי בשר בקצבייה וכמו שוב סימן לי ׳לכולנו גוף׳, ו׳כל גוף חשוב׳.
במופע ׳דום׳ של בשמת נוסן ניצבת במה גדולה שבורה, אלכסונית, חולשת על שמאל הבמה.
אולי שבורה כמונו, אולי העולם שבור.
הרצפה עקומה אבל הרקדנים מושלמים, שועטים עליה, קופצים ממנה, ניתלים, מתפתלים וחוזרים.
הכל רועש, כיאוטי, מסחרר.
זה הזכיר לי במעט את הכאוס בסרט הסיוטי של גספר נואה, “קליימקס”, סרט אפל ומטריד שממש לא רציתי לזכור, בו מסיבה של חבורת רקדנים יוצאת משליטה והופכת לזירת רצח והתעללות אינסופית.
הרקדנים שועטים, מתפרעים, יש גם רגעי הנאה במסיבה הזאת ואולי זו רק אני שפוחדת שהיא תצא משליטה?
שני רמקולים גדולים על הבמה מכוסים בבדים גדולים, פועמים, מדברים או צועקים עלינו, אולי מנהלים את הכל כמו השליטים שהנהיגו את המלחמה, והרקדנים כמונו, רוקדים בטירוף מסחרר לצלילי הביטים שאולי מדמים יריות.
שתי העבודות מביעות היטב את הרגשות שעברנו בחודש וקצת האחרון. חרדה, אימה, חוסר אונים, ניסיון לשרוד בתוך כל האופל.
אני יוצאת בתחושה מטורגרת, מדממת, ממורמרת, עדיין לא לגמרי מצליחה להינות ממופע מחול כעת.
אני מבינה שהאמנות נוצרת כרגע מתוך הטראומה ורוצה לדבר אותה, לצעוק אותה, לפרק אותה.
יש לה את כל התנאים להתקיים כאן: האולם הכי יפה, אנשי המקצוע הכי נחשבים, הרקדנים הכי מושלמים.
ואני תוהה, מתי תגיע הרכות? מתי האמנות תנצח?
יצאנו לאוויר הלילה האביבי, חזרה לפארק המסילה שמשהו בו שקט עם הירח ונשאנו תפילה גדולה:
רק לא עוד מלחמה. ושנמצא אהבה או שהיא תמצא אותנו.
אנסמבל בת-שבע הציגו את ׳הפרדות/דום׳ ב23.4.2026 במרכז סוזן דלל.

