ביות מלא מאת מעיין חורש- מחשבות ורשמים של יוליה פריידין
אני מגיעה לתיאטרון של גלריה החנות במקומו החדש,
בבית טפר בתל גיבורים 5. השעה 14:10 של יום שישי, חם ולח במיוחד.
אם לא הייתי נמצאת עכשיו כאן, בוודאות הייתי שונצת בביתי, שנץ קודש של שישי.
אבל אני באה ללדת ביחד עם מעיין, ולתמוך בה בתור צופה. המזגן נעים ואפשר לנשום לרווחה.
מעיין כבר נמצאת על הבמה, מתמתחת, זזה באיטיות, מכינה את עצמה לעתיד לבוא.
היא שואלת אותנו: נוח לך? קר לך?
את צריכה שמיכה? התאורה טובה?
זאת פעם ראשונה שלה פה גם.
איזה מוסיקה אנחנו רוצים לשמוע?
ואני רוצה לצעוק לה: שימי מוסיקת דיוות- אריתה פרנקלין,
הדולה המוסיקלית שליוותה אותי לקראת הלידה, ומחייכת לעצמי. אבל לא צעקתי.
מעיין הכינה משהו.
יש לנו שעה ביחד- אם זה יקרה, זה יהיה מדהים, אם לא-אז נראה מה נעשה.
זה מתחיל. ציר ראשון של תנועת אגן מחשמלת.
אייי, גם אני הרגשתי את זה בגוף.
הצירים ממשיכים, ונראה שיש תוכנית סדורה לכל רגע ורגע.
ומה שאנחנו צריכות לעשות עכשיו זה לשחרר ולהיות עם מה שקורה עכשיו-
כמו שדולה טובה דיה הייתה אומרת.
הידיים מסובבות את הראש, תומכות, דוחפות-
של מי הידיים האלו?
אין לה אוויר-דווקא המזגן עובד יפה ומקרר.
הראש נתמך, הזיעה נוטפת.
תנגבי לי את הפנים היא מבקשת.
תשחררי את העיניים, את האגן,
מה שאת יכולה עכשיו. זה בסדר.
הטירוף נכנס לגוף ומוציא אותו משליטה.
איך הגעתי למצב הזה של הגוף, מי אני בתוכו, למה יש כזה מאבק,
רק חשוב להמשיך לנשוף אוויר החוצה.
כל גל(כמו שאומרות בשפת ההיפנובירז) נראה כמו התרסקות.
את עושה מעולה.
אל תוותרי.
תתאמצי.
לא לצעוק. אם את צועקת אני הולכת.
כואב לי בגוף לראות אותך נופלת ומתרסקת שוב ושוב.
עכשיו את סוף סוף נחה.
עכשיו תעגלי את הגב ואל תזוזי, ואני מפליגה בזיכרון 3.5 שנים אחורה,
על הרופא שבא עם מחט אימתנית וכובע של אזני כלב
להזריק לי אפידורל לעמוד השדרה, ואומר שאקמר את הגב כמו חתול כועס.
אל תזוזי כי את יכולה לצאת מכאן משותקת.
משפט מחזק לכל הדעות כאשר את מנסה להוציא מתוך עצמך את בתך בכורתך.
מעיין מבקשת לעשות מקלחת, להתרענן, לשטוף את עצמה,
מתוך הסיטואציה הטריפית, הבלתי נגמרת הזאת.
המקלחת נשברת עם תנועות חוזרות ומתפתחות לתוך הרצפה.
תוך כדי הצפייה במשא הלידה של מעיין, ומשא שאותו עוברות אלפי נשים,
שבסיומו הן נהפכות לאימהות, אני מבינה את הפער.
הפער בין הציפיה של איך הלידה תהיה בדמיון או בפנטזיות שלנו, או במה שהראו לנו בסדנאות הכנה
ללידה היא בעצם פרומו-
לאיך אנחנו חושבות על האימהות, ואיך היא אח”כ מתגלה לנו בפועל.
לא דמיינתי את זה ככה.
לשאוג. כמו חיה.
כמו קרבורטור,
כמו חיה קטנה שנראית כמו עכברה או לוטרה
המוציאה לשון ארוכה, ומתגלה בשיא כיעורה.
הכל נראה לעין.
הדולה/מיילדת לא יכולה לשאת את זה יותר.
את תתאפקי, טוב? היא אומרת למעיין.
תנשמי, כי את תקועה. לא מתקדמת.
בואו נשחרר ציפיות ביחד. ונשחרר. פשוט נשחרר.
ונהיה עם מה שקורה עכשיו.
דולה טובה דייה.
מעיין הולכת על שתי ידיים ושתי רגליים,
כמו פילה, היא משקשקת ובוכה.
הגוף שלה ברטטים רטטים.
כל צורות הריקוד יוצאות ממנה עכשיו-
הסופי, האפריקאי, העכשווי, הפראי, הסטפס,
הגוף שלה יצא מאיזור הנוחות שלו ומתחיל לדבר
בכל השפות התנועה. בשפות הזרות לה, הלא מוכרות, הרחוקות.
הגוף דחק אותה לעבר משהו קדום, שבטי, משותף לעוד נשים, אימהות, סבתות.
שושלות של תנועה נובעות ממנה עכשיו.
היא מבקשת לשתות כי השפתיים שלה יבשות עכשיו.
ואחת הנשים בקהל משקה אותה מהבקבוק שלה.
יש לך שתי אופציות: או לדחוף את זה או לפוצץ את זה.
איך אנחנו דוחפות את מה שעוד לא פגשנו?
מאיפה אנחנו מוצאות את הכוחות לדחוף?
מאיפה הכוח הזה בתוכנו.
מעיין נכנסת למצב של הזייה. לזמן שאין בו זמן.
שהכל קורה לאט לאט, ובו בזמן כבר עוברות כמה שעות.
החיים כמו נעצרים במקום, תוך כדי תנועה פנימית ואינסופית החוצה.
מעיין לוחשת תפילה: רק שלא ימות לי התינוק.
משאלה שכל אמא נכנסת איתה ללידה.
המשאלה להצליח במשא הזה, ולחבק אחר כך את היצור
שגידלת בתוכך כל כך הרבה זמן.
היא יודעת מה צריכה לעשות עכשיו.
לחזור לדבר בשפה התנועתית שלה.
הייחודית לה.
שפת המעיין.
התנועה מתחילה וגדלה וגדלה,
הוא מוטיב חוזר בסולו לידה הזה.
היא יודעת מה היא עושה- היא יודעת לנוע את זה,
בטבע שלה.
בתנועות המוכרות לה, אותן היא רוקדת כל החיים.
היא חוזרת לאיזור הנוחות שלה.
היא מתמסרת לקהל, ומבקשת שילטפו לה את הראש,
ושידחפו אות למעלה,
עוד ידיים וידיים מצטרפות ותומכות, להחזיק את גופה,
ולתת למשקל גופה להיות גם שלהן עכשיו.
כפר שלם מוליד אותה ביחד איתה.
היא מתנצלת שמזיעה.
גופה מתמסר עוד ועוד לכל הידיים שנמצאות שם בשבילה.
רק עכשיו היא יכולה לשחרר.
זה בדיוק מה שהיא רצתה.
זה מה שכולנו רוצות.
להיתמך, לשחרר, ולתת למה שיש עכשיו להיות.
וכשאת הופעת לאמא, שיהיו ידיים נוספות, שיתנו לך מים,
ילטפו את הראש, יעזרו לך עם העול, ויזכירו לך שאת לא לבד.
ושאת יכולה, ושאת יודעת.
רק תחזרי לעצמך.
לתנועה הטבעית שבך.
לשפה
שהיא
את.
ואם תיכננת לעשות שנץ ביום שישי בצהריים,
ובמקביל יש הופעה של מעיין, תקשיבי לי, תוותרי על השנץ
ולכי לראות את המופע הגאוני, העמוק, המצחיק-עצוב הזה,
שמחבר אותך לתהליך הלידה שלך בגוף, וגם אם לא ילדת-
שתראי את האמת מאחוריי הקלעים.
ואם את בדרך להיות אמא,
תשחררי ציפיות.
ותהיי עם מה שבא עכשיו.
ביות מלא הוצג בגלריה תאטרון החנות ב28.6.2024.
יוליה פריידין
.ילידת 1983 (קייב, אוקראינה) גרה ויוצרת בתל אביב
.רוקדת, מציירת, כותבת, מצלמת
.לומדת
.מלמדת
.תלמידה תמידית
.בעלת תואר ראשון ותעודה הוראה מטעם המדרשה לאמנות בבית ברל
.למדה קורס ציור סיני אצל האמן קזואו אישי
,חקרה את שפת התנועה של אוהד נהרין, ריקוד אפריקאי ושבטי
.מתרגלת איינגר יוגה להשקטת התודעה
(למדה ב”סימולטור” (שרון צוקרמן ומשה שכטר
(ב”שלומבל” (שלומית פונדמינסקי וענבל אלוני
.(ובתוכנית היצירה השנתית ב”כלים” (ענת דניאל
מחפשת את השפה התנועתית
-שאוכל לדבר בה
בלי
.לגמגם
.מילה