Amir Castro on Multi by Anat Katz and Erez Maayan

*english follows

מספר מחשבות שעלו לי תוך כדי הצפייה במופע מולטי/ענת כ”ץ וארז מעין

מעניין לדעת כמה מופעים שעלו כאן כותבים בברושור / פלאייר / דף ערב שלהם את צמד המילים “ניסוי בימתי”. וכמה מהם באמת מבצעים ניסוי כנה על עצמם וקהלם.
במולטי, גם אם לא כתוב כך במפורש, היתה בהחלט תחושה של סיור במעבדה.
4 המבצעות, מוכשרות וטובות ככל שיהיו, עולות לבמה דווקא על תקן עכבריות מעבדה, כחלק מניסוי או כחלק מאנלוגיה הממחישה את חוסר היכולת שלנו לחיות את החיים בקצב המסחרר הזה. חוסר הצלחה אחד רודף חוסר הצלחה אחר, בוטה ואכזרי יותר, והמבצעות, הנאמנות למשימותיהן עד כה, כמעט מתאהבות בכשלונן עד שהן מוותרות אחת אחת על הרעיון ונותנות מקום לקהל לראות אותן במותשותן.
רק אחת נותרת – הצעירה מכולן. אולי היא התקווה לאדם החדש והיעיל יותר, ואולי, כמונו הקהל, עוד יש לה לקח ללמוד מכל זה.

אדם הנאבק על כבודו, דומה במקצת לאדם הנאבק על חייו.

ביחס ל Justkatzit ו According to Law, העבודות הארוכות הקודמות של ארז וענת, במולטי יש לדעתי איזה שינוי תפיסה.
עד כה תמיד היתה לי תחושה שכל נושא שיבחרו השניים, עובר בראש ובראשונה איזה פילטר של הרצון (או ממש קרייב) לשבש הכל בלייב על הבמה מול קהל. כמעט כאילו לתקוע אצבע לעין של הקהל. אבל ההשתבשות – בוטה/מצחיקה/עצובה ככל שתהיה, כתובה בתסריט, כך שבתור קהל אתה יודע שאתה נמצא בתוך מרחב שהכללים שלו הם כללים תיאטרליים מובהקים. משמע אתה יודע שהשיבוש אינו אמיתי.
במולטי זה כבר משהו אחר. פה השיבוש נמצא כבר כבחירה ראשונית ובסיסית:
לעלות על במה, ולהשתמש בה כדי לתת לעצמך את המרחב והזכות לטעות, להתבלגן, להיות מטופשת, מאחרת, אוף ביט, ובקיצור בת אנוש.
גם בבמה וגם בחיים האמיתיים אנחנו נדרשות להיות אסופות ויציבות, ולא קל להרשות לעצמך שלא לעמוד בסטנדרטים, להרשות לעצמך להיכשל ובגדול. לא קל שבעתיים לעשות את זה בלייב מול קהל (אוהד אמנם – אבל עדיין קהל).
כי כשאתה רואה את זה מבחוץ אתה מבין שאם ארבע הנשים שעל הבמה, עם כל סט הכישוריים הפיזיים והבימתיים שלהן, לא עומדות בעומס האינפורמציה הזו, אז כמה מגוחכים אנחנו להמשיך ולנסות:  להיות הכל, להספיק הכל, לא לאפשר שנייה אחת של חסד העייפות, לא ליפול ממש חזק על הקרשים.

A Few Thoughts That Came To Mind While Watching Multi/ Anat Katz and Erez Maayan

I wonder how many shows that were performed here have in their brochure/flyer/program the two words “stage experiment”. And how many of them really perform an honest experiment on themselves and their audience.

In Multi, even if it isn’t written outright, there was certainly a sense of a tour through a laboratory. The 4 performers, might be good and talented as dancers but are sent onto the stage as lab rats in an experiment or as an analogy for our inability to live our lives at this dizzying pace. One failure follows the last, cruel and gruesome, and the performers, true to their tasks ’til now, almost fall in love with their failure but finally decide to give up trying and one after the other, allow the audience to see them in their exhaustion. Only one remains- the youngest of the four. Maybe she is the hope for a new, more efficient human, and maybe, like us the audience, she still has something to learn from all this.

A man fighting for his honor looks a lot like a man fighting for his life.

In relation to Justkatzit and According to Law, Katz and Maayan’s previous evening-length works, Multi has a change of perspective in my opinion. Up until now, I always had the feeling that regardless of the subject the two should choose, there is first and foremost a desire (maybe even a craving) to mess everything up live on stage in front of the audience. Almost like sticking a finger in the audience’s eye. Whatever the mess- funny/crude/sad, it is written into the script, so as an audience member you know that you are in a space in which the rules are clearly theatrical. Meaning that the mess is not real. Multi is different. Here the mess is part of the primary and essential choice:

To go on stage and to use it as an arena in which you allow yourself to make mistakes, to mess up, to be ridiculous, to be late, off beat, in short, human.

On stage and in real life, we are required to keep our mental and physical balance, to look and be impressive, and it’s not easy to allow yourself not to live up to standards, to let yourself fail big. It’s not easy to do that over and again in front of an audience (supportive viewers- but an audience still).

Because when you see it from the outside you understand that if these four women, with all their physical and performative skills, can’t cope with the overflow of information, how absurd is it for us to continue trying: to be everything, to manage everything, not to allow for one kind moment of fatigue, not to fall hard on our faces.

Multi took place on December 31 at the Tmuna Theater. For more information on Anat Katz and Erez Maayan, click here.

אמיר קסטרו
תאורן, מנהל טכני ומפיק במספר פרויקטים בימתיים ברחבי הארץ. מנהל טכני ומעצב התאורה של פסטיבל המחול בין שמיים לארץ 2013-2016. מעצב תאורה בהרמת מסך 2015-2016. מעצב תאורה בפסטיבל המחול אינטימדאנס 2013 ואינטימדאנס 2016. בין השאר עבד כמעצב בתיאטרון באר שבע, תיאטרון תמונע, תיאטרון הקוביה, גודמן ביה”ס למשחק בנגב, סמינר הקיבוצים, סטודיו למשחק יורם לבינשטיין, פסטיבל עכו (2013-2016), פסטיבל חיפה להצגות ילדים, מרכז הבמה בהרצליה, פסטיבל מרכז הבמה בירושלים ועוד. מפיק תיאטרון תמונע בשנת 2013 ובשנת 2015.