זאת עבודה מאוד אניגמטית וגם באיזשהו מקום מאוד ברורה.
לצפות ביצירה, כמו לשמוע שיר בשפה שלא מכירים, אבל מבינים את המהות ואת הלב של מה ששומעים-ככה אני מרגישה כשצפיתי בהנזירים.Read more
Interweaving facts, anecdotes, imagery, recordings, and her own interpretation of this complex web of data, Ori’s ghost of Jacqueline Kennedy touched me deeply. It made me think of a beautiful poem I discovered earlier this year called “Bluebird”, by another American icon – Charles Bukowski. It starts like this: “There’s a bluebird in my heart that wants to get out but I’m too tough for him. I say, stay in there, I’m not going to let anybody see you.” Jackie Pink and Black feels like opening the cage, enabling us to hear the bluebird sing a little. Read more
הן נראות ממציאות מנחים חדשים של יוגה
שנולדו בתוך תקופה אחרת, תקופה עתיקה.
דמויות המנותקות מהרקע המקורי שלהן.
אני תוהה בתוך המילים שנכתבות: איך ניתן להחיות ציורים
וליצוק לתוכם תלת מימדיות והבעה מתמשכת בזמן הווה?Read more
תמר בורר וכרמל בן אשר משחקות בהברות מילים מקוטעות, מגלגלות אותן, מגלגלות גם את הגוף.
יוצרות דימויים מקודשים, טקסיים, אינטימיים ומאוד אמנותיים. הייתי מקפיאה כל רגע ליצירת תמונה חזקה.
Read more
הלבנים הן אולי מטאפורה ליסודות של העבודה, אולי פיסות של עבודה, אולי פיסות מילים, מילים כבדות כמו לבנים, רגשות, מה שבינו ובינה ובינינו, היצירה והקהל והעולם.Read more
בינתיים על הבמה ידה של הרקדנית מתכווצת לכדי אגרוף, סמן של התנגדות, והאגרוף הזה שלה – סימן קריאה שמנקד רצף תנועתי מקוטע – מפלח את האוויר במחווה בטוחה ומושך אותה הלאה, למעלה. רגל קדמית חזקה כפופה, השנייה ספק-נשרכת ספק-נמתחת אחורה, מושכת אותה מטה, אז היא מניחה לעצמה ליפול. זה מהלך כוריאוגרפי מתוכנן לחלוטין, אני מבחינה, אבל גם משכנע. הנה היא נוחתת על הגב כמו גור אריות אלגנטי, חתולת בר, מיתר מתוח. היא פורשת את הזרועות לצדדים, נושמת בכבדות, מרפה אחיזה לחלוטין בזמן שלחישות אינטימיות וקצת מבעיתות בוקעות מהרמקולים, קול נשי מספר משהו שאני לא מצליחה להבין אז גם אני מרפה לחלוטין ומניחה למצבור הדימויים המתרבה, המתמצק ומתפרק שנבנה אל מולי, לקחת אותי איתו בסחף.
*
במציאות כל-כך גסה שבה סף הזעזוע הולך ונחצה כל הזמן, אנחנו מסתובבים עם שיריון עבה שלא יורד, הערב הזה היה כמו תנועת-נגד מבורכת. בלי להתעסק מפורשות בפוליטי, עצם התרגול של רגישות חושית, גופנית, הוא כבר דבר גדול, דבר שאני לפחות צמאה לו מאוד בימים האלו. יצאתי קצת פחות חנוקה ממה שנכנסתי, עם ריאות קצת יותר מלאות באוויר וכתפיים קצת יותר משוחררות – אולי הסיבה הטובה ביותר לצאת מהבית ולראות אמנות. Read more
תלבטתי אם להגיע לפתיחת התערוכה “בהכרה מלאה”, היות וזה אירוע שבאופן מובהק וגלוי מתייחס למלחמה – המלחמה שעוד ממשיכה, ואני בתוכה והיא בתוכי, ולא ברור מתי ואיך היא תסתיים.Read more
The knowledge that AI was part of the show didn’t really change my experience. Perhaps in the future, when Claude (I imagine him with a moustache) can use sound and video technologies to be “present” in the space and can create directions and exercises based on information he gathers from the room, reacting in real time, he will alter the world of performance to its core.Read more
דרך דמיון, הומור ועם הרבה רגישות, המופע לוקח אותנו הלאה לתוך מסעות היסטוריים, שאלות של פאתוס ומיתוס, בין ה”כאן ועכשיו” ל-“שם המיוחל”. היסטוריה של זהויות לתוכן אנחנו מתחבאים, ואחרות שאנחנו מתחבאים מהן. הדמיון של האמן משאיר גם מקום לדמיון שלי ולתנועה שלו, פנימה והחוצה, להיסטוריה הפרטית שלי וחזרה למופע.Read more
אני מחברת את הכל להכל
והאלמנטים האלה הופכים בדמיוני לתמנונים,
לשיער אדום
ובסיס של חצאית טוטו אולי
ולצלצולי פעמונים שתפורים לו על אפוד
מרטיט יוני סימון את גופו לכמה רגעים.Read more