בינתיים על הבמה ידה של הרקדנית מתכווצת לכדי אגרוף, סמן של התנגדות, והאגרוף הזה שלה – סימן קריאה שמנקד רצף תנועתי מקוטע – מפלח את האוויר במחווה בטוחה ומושך אותה הלאה, למעלה. רגל קדמית חזקה כפופה, השנייה ספק-נשרכת ספק-נמתחת אחורה, מושכת אותה מטה, אז היא מניחה לעצמה ליפול. זה מהלך כוריאוגרפי מתוכנן לחלוטין, אני מבחינה, אבל גם משכנע. הנה היא נוחתת על הגב כמו גור אריות אלגנטי, חתולת בר, מיתר מתוח. היא פורשת את הזרועות לצדדים, נושמת בכבדות, מרפה אחיזה לחלוטין בזמן שלחישות אינטימיות וקצת מבעיתות בוקעות מהרמקולים, קול נשי מספר משהו שאני לא מצליחה להבין אז גם אני מרפה לחלוטין ומניחה למצבור הדימויים המתרבה, המתמצק ומתפרק שנבנה אל מולי, לקחת אותי איתו בסחף.
*
במציאות כל-כך גסה שבה סף הזעזוע הולך ונחצה כל הזמן, אנחנו מסתובבים עם שיריון עבה שלא יורד, הערב הזה היה כמו תנועת-נגד מבורכת. בלי להתעסק מפורשות בפוליטי, עצם התרגול של רגישות חושית, גופנית, הוא כבר דבר גדול, דבר שאני לפחות צמאה לו מאוד בימים האלו. יצאתי קצת פחות חנוקה ממה שנכנסתי, עם ריאות קצת יותר מלאות באוויר וכתפיים קצת יותר משוחררות – אולי הסיבה הטובה ביותר לצאת מהבית ולראות אמנות. Read more
Both in English and Hebrew, we speak of this balance as something that must be found. It is as if the perfect blend of professional and personal is out there somewhere, hidden amongst the emails and heaps of laundry and one must only look hard enough and with a keen enough eye to locate it. And when it is found, what happens?Read more
Recently, while discussing the concept for a new piece with a colleague, she urged me not to give up on the physicality of the work. “You can say so much of what you want to say in text, but I want to see you trying to say it through movement, too,” she said.
It occurred to me that this is a good challenge to apply to my parenting and that the text/movement balance exists in my parenting as much as it does in my choreographic work.Read more
Inevitably, family gatherings go on a little too long, past the point where everyone is happy to be together, past the dinner, dessert, coffees and teas and into a strange no-man’s-land of social interaction. The kids get cranky, the conversation runs dry, someone gets upset, screens arise from the purses and pockets they’ve been stuffed into. This desire to stay together, to milk the last drops of family time, is similar in nature to that need for one more scene, one more phrase, ten more minutes set to one last piece of music.Read more
Our children enter the world to upstage us. Their youth marks the waning of our own, their innocence points to the disappearance of our own. The freshness of a baby is entrancing, and it works as a tonic on most adults around. We can so easily forget ourselves when faced with our children.Read more