Eden Kramer’s Response to PATROL by Eyal Dadon Dance Company
*English follows
*Photos by Asya Skorik
כָּל לַיְלָה עוֹלִים מִמְּצוּלוֹת הַיָּם
סוּסִים פְּרָאִים
לִרְעוֹת בָּעֲנָנִים.
וְעוֹלִים עַל גַּבָּם יְלָדִים כְּחֻלִּים,
וְלֹא עוֹלָה עַל גַּבָּם אֲנִי.
סוּסִים פְּרָאִים,
קְחוּ גַּם אוֹתִי אֶתְכֶם לְמַעְלָה,
שֶׁאוּכַל לְהִשְׁתַּזֵּף כָּחֹל בַּלְּבָנָה!
אֲבָל הֵם לֹא לָקְחוּ אוֹתִי אִתָּם,
מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי תָּמִיד לְבָנָה.
(מתוך השיר: כל לילה עולים/נורית זרחי)
בסיום המופע, בזמן התשואות הסוערות שעלו מהאולם, חמשת הרקדנים בלהקת המחול אייל דדון קדו קידה מאופקת, רצינית. התחושה היתה שעברנו משהו מיוחד יחד, אנחנו, הקהל במושבים, והם, שאולי עוד לא הצליחו להתנער מהפיסיות של סוסים אצילים אותם אימצו באופן מוחלט לאורך כל היצירה. זה היה רגע אמיתי, במובן הגשמי ביותר של המילה, בעל משקל.
היצירה PATROL מקיימת עולם פנטסטי, על-אנושי, גופני, מסתורי ויפהפה. סולו הפתיחה מציג בפנינו קנטאורית, חצי-סוסה חצי-אשה, שנעה באופן שלא ראיתי אף פעם. הם בנו שפה תנועתית מיוחדת של יצורים חזקים וגם עדינים, פראיים ומלכותיים, בעלי אינסטינקטים חדים. הגב כמו מתפרק לאלף חתיכות, הזרועות הארוכות סוקרות את המרחב בתנועת מחושים, הראש פונה לכאן ולכאן. הסולו מתחלף בסולו נוסף, של רקדנית אחרת, ואחריה סולו של עוד רקדן, כל אחד כזה לוקח את הזמן שלו. הכל ביצירה הזאת נפתח בקצב שלו. התשתית התנועתית קיימת מהרגע הראשון ומשם נבנית לאט, בהדרגה, מניחה עוד רבדים דרך הקומפוזיציה (והמוסיקה המקורית, שיצר אייל דדון בעצמו יחד עם גיל נמט, גם היא ייחודית ורבת יופי) אבל שומרת כל הזמן על השפה הייחודית שלה: במה מינימליסטית, נקייה, עליה נעים יחד ובנפרד אותם קנטאורים מופלאים. כמו נורית זרחי בשירה, גם אני קיוויתי שהסוסים היפים שעלו מהמצולות אל הבמה ייקחו אותי איתם. לא משנה לאן, הייתי מוכנה ללכת.
מאיזה מצולות הגיעו אלינו היצורים הדמיוניים האלו? מהמיתולוגיה היוונית, אולי. אולי מאיסלנד, אולי מסרט מדע בדיוני. מה שבטוח הוא שהם לא מכאן. התנועה שלהם אצילית, יחידה במינה, ולראות אותם זזים זה קצת כמו לראות גלים מתנפצים או אש בוערת, כוח טבע שאפשר לבהות בו ממושכות, עד אינסוף.
היצירה היתה מוארת כמעט לאורך כל הדרך באור לבן שהגיע גבוה מעל הבמה, שהלם מאוד את המסתורין הכללי. כבחירה עיצובית של מעצבת התאורה פליס רוס, הבמה נראתה יפהפה, אבל החושך היחסי גרם לי לפספס את תווי הפנים של חברי הלהקה כמו גם את הפרט החכם והאלגנטי בתלבושת שעיצבה חני סירקיס, סרטים עם מספרים שנתפרו על כל בגד גוף, כמו של סוסי מירוץ, פרט אותו ענדו על בגדם כל מי שעבד על היצירה באקט מקסים של עבודת צוות, וקלטתי רק כשעלו לבמה בסוף המופע לקבל פרחים בתאורה מלאה.
באחד מנאומי הפתיחה של פסטיבל תל אביב דאנס, סיפרה נעמי פרלוב המנהלת האמנותית של המרכז, שהשנה, בניגוד לשנה שעברה, היצירות בפסטיבל פונות אל עומקים פנימיים. פחות עיסוק בפוליטי ובחברתי ויותר צלילה אל עולם הגוף. ובכן, PATROL היא בהחלט יצירה כזאת, מפעימה, לא מהעולם הזה, שמעניקה לקהל הפסקה מבורכת מהמציאות שמחוץ לאולם.
להקת מחול אייל דדון הציגה בבכורה את Patrol ב29.7.2026 בערב פתיחה של פסטיבל תל אביב דאנס.
Every night, rising from the depths of the sea,
wild horses
come to graze among the clouds.
Blue children ride upon their backs,
but I am never one of them.
Wild horses,
take me with you into the sky,
so I too can turn blue beneath the moon!
But they never took me along,
because I am always white.
From “Every Night They Rise” by Nurit Zarchi, translated from Hebrew by Ori Lenkinski
As the curtain call began and thunderous applause rose from the audience, the five dancers of Eyal Dadon Dance Company offered a restrained, solemn bow. It felt as though we had experienced something extraordinary together, we in our seats, and they, who perhaps had not yet managed to shed the physicality of the noble horses they had embodied so completely throughout the work. It was a genuine moment, in the most tangible sense of the word. It had weight.
PATROL creates a fantastical world, superhuman, deeply physical, mysterious, and breathtakingly beautiful. The opening solo introduces a centauress, half woman and half horse, moving in a way I have never seen before. Together, the performers have developed a distinctive movement language for creatures that are at once powerful and delicate, wild yet regal, driven by razor-sharp instincts. The back seems to splinter into a thousand pieces, long arms sweep through space like probing antennae, the head darts from side to side. One solo gives way to another, then another, each performer taking their time. Everything in this work unfolds at its own pace.
Its choreographic foundation is established from the very beginning and gradually accumulates layer upon layer through the composition. The original score, composed by Eyal Dadon together with Gil Nemet, is equally distinctive and beautiful. Yet throughout, the work remains faithful to its singular language: a minimalist, uncluttered stage inhabited by these extraordinary centaurs, moving together and apart. Like Nurit Zarchi in her poem, I too found myself hoping that the beautiful horses who emerged from the depths onto the stage would take me with them. It didn’t matter where, I was ready to follow.
From what depths did these imaginary creatures emerge? Perhaps from Greek mythology. Perhaps from Iceland. Perhaps from a science fiction film. What is certain is that they are not from here. Their movement is noble and utterly unique. Watching them is a little like watching waves crash against the shore or staring into a fire: a force of nature that invites endless contemplation.
For almost the entire performance, the stage was illuminated by white light pouring down from high above, a choice that beautifully complemented the work’s atmosphere of mystery. As a design decision by lighting designer Felice Ross, the stage looked exquisite. At the same time, the relative darkness meant I often missed the dancers’ facial expressions, as well as a particularly clever and elegant costume detail by Hani Sirkis: numbered ribbons sewn onto each bodysuit, recalling the numbers worn by racehorses. Every member of the creative team also wore one of these ribbons onstage during the curtain call, a charming gesture of collective authorship that I only noticed when they returned to receive flowers under full lighting.
In one of the opening speeches of the Tel Aviv Dance Festival, artistic director Naomi Perlov remarked that, unlike last year, this year’s festival turns inward. Less concerned with the political and the social, the works instead dive into the depths of the body itself. PATROL is very much such a work: astonishing, otherworldly, and offering its audience a welcome respite from the reality waiting just beyond the theater doors.
Eyal Dadon Dance Company premiered PATROL on July 29, 2026 as the opening event of Tel Aviv Dance Festival.
עדן קרמר היא יוצרת תיאטרון־מחול, פרפורמרית, חוקרת ועורכת. יצירתה עוסקת במפגש שבין גוף, סיפור וטקסט, ובמקביל היא מלווה אמנים ומוסדות תרבות בעריכה, תרגום ופיתוח תוכן.
Eden Kramer is an independent dance-theater maker, performer, researcher, and editor. Her work explores movement, narrative, and the relationship between body and text. Alongside her artistic practice, she works as a language and content editor for artists, researchers, and cultural institutions.