בינתיים על הבמה ידה של הרקדנית מתכווצת לכדי אגרוף, סמן של התנגדות, והאגרוף הזה שלה – סימן קריאה שמנקד רצף תנועתי מקוטע – מפלח את האוויר במחווה בטוחה ומושך אותה הלאה, למעלה. רגל קדמית חזקה כפופה, השנייה ספק-נשרכת ספק-נמתחת אחורה, מושכת אותה מטה, אז היא מניחה לעצמה ליפול. זה מהלך כוריאוגרפי מתוכנן לחלוטין, אני מבחינה, אבל גם משכנע. הנה היא נוחתת על הגב כמו גור אריות אלגנטי, חתולת בר, מיתר מתוח. היא פורשת את הזרועות לצדדים, נושמת בכבדות, מרפה אחיזה לחלוטין בזמן שלחישות אינטימיות וקצת מבעיתות בוקעות מהרמקולים, קול נשי מספר משהו שאני לא מצליחה להבין אז גם אני מרפה לחלוטין ומניחה למצבור הדימויים המתרבה, המתמצק ומתפרק שנבנה אל מולי, לקחת אותי איתו בסחף.
*
במציאות כל-כך גסה שבה סף הזעזוע הולך ונחצה כל הזמן, אנחנו מסתובבים עם שיריון עבה שלא יורד, הערב הזה היה כמו תנועת-נגד מבורכת. בלי להתעסק מפורשות בפוליטי, עצם התרגול של רגישות חושית, גופנית, הוא כבר דבר גדול, דבר שאני לפחות צמאה לו מאוד בימים האלו. יצאתי קצת פחות חנוקה ממה שנכנסתי, עם ריאות קצת יותר מלאות באוויר וכתפיים קצת יותר משוחררות – אולי הסיבה הטובה ביותר לצאת מהבית ולראות אמנות. Read more