פופלינדה בממלכת הדמיון – ילדים בממלכת התיאטרון
*צילום נטשה שחנס
*English follows
ישבנו, הילד שלי ואני, באולם החשוך של תיאטרון תמונע. הדריכות הסקרנית של לפני תחילת מופע, תחושה מוכרת ואהובה עליי, הרגישה עכשיו משונה, תלושה. אחרי חודש וחצי של מתח בלתי פוסק, אפילו ההפתעה שגלומה בצפייה במופע קצת מאיימת. חודש וחצי ישבנו יחד בסוגים שונים של מקלטי בטון, על כסאות כתר פלסטיק או מזרונים מאולתרים, מרכיבים פאזלים בעצבנות ומחכים להודעה שתשחרר אותנו חזרה מעל פני הקרקע. איך אפשר לאכלס עכשיו מושב בתיאטרון, כאילו לא קרה דבר? האורות כבו ומאחורי הוילון הציצה פופלינדה, רקדנית בתלבושת דמוית מרי פופינס. פופלינדה, עדי איתן המעולה, נכנסה למרכז הבמה בסולו פתיחה שהוא מבוא מושלם לתיאטרון-מחול לילדים: שילוב של תנועה, משחק, מוסיקה, מימיקה, פנטומימה ועבודה עם תלבושת. הבסיס של אמנויות הבמה, בלי ציניות, בלי להתחכם. בן, בן שלוש ורבע, היה מרותק. הושטתי לו יד בחושך. הוא לקח אותה בשתיקה.
“פופלינדה בממלכת הדמיון” היא עבודת תיאטרון מחול לילדים אבל היא קודם כל עבודת גוף. עדי איתן בתפקיד פופה ושחר דולינסקי בתפקיד רוברטו, בהשראת מרי פופינס וברט (כך העבודה קורצת גם לדור ההורים), עושים עבודה תנועתית שגם הקטנים וגם הגדולים יכולים ליהנות ממנה. בבמה קטנה כשהקהל קרוב, רואים היטב כל פרט בעבודת כפות הרגליים, בהבעות הפנים, בדינמיקה של עבודת הפרטנרינג שלהם. העלילה, בה הם מחפשים דרך להיכנס לממלכה, נקלעים לקרב עם דרקונים ולבסוף מגלים שהדמיון הוא המפתח, היא רק תירוץ. הלב הוא התנועה. קטעי הטקסט והשירה הם נלווים (ולא בטוח שתמיד נחוצים) לעבודת הגוף העמוקה בה הם משלבים בקלילות אלמנטים של בלט קלאסי, טכניקת ריליס, פנטומימה, עבודה עם חפצים ותיאטרון פיסי.
צילום נטשה שחנס
בימים שעברו בין הצפייה במופע לכתיבה עליו המחשבות שלי חזרו שוב ושוב לסתירה הכמעט מובנית בין המציאות המדינית והפוליטית לבין האוטופיה שבעולם הדימיון של פופלינדה, ובעולם התיאטרון של הילדים. הייתי רוצה שהילד שלי יהיה פנוי לעסוק בקצב, צליל, צבע ותנועה. אלו המתנות שנותן הפרינג’ לילדים: קרבה והאטה. האם הילדים של היום בכלל מסוגלים לקבל אותן? אולי קהל הילדים הישראלי שמורגל בגירויים חזקים, החל מקוקומלון ביוטיוב ועד לאזעקות וריצות לממ”ד, לא בנוי לראות עבודת פרינג’? כזאת שדורשת קשב ארוך ויכולת ספיגה? האם בני ה-5 של היום יכולים לשמוע מוסיקה קלאסית בלי להשתעמם? אכן, לא כל הילדים החזיקו מעמד. חלקם איבדו סבלנות וכמה אפילו יצאו מהאולם. זה כמובן יכול להיות עניין של טעם, או צורך פיסי, אבל בעיני זאת גם תרבות. אני לא יודעת כמה ילדים בישראל נחשפים ליצירות מהסוג הזה; עבודת תיאטרון מחול שבה התנועה במרכז, אין תפאורה גרנדיוזית, התאורה פשוטה, הרקדנים עובדים עם מה שיש בתוך מזוודה אחת והפסקול הוא המוסיקה האגדית של ויולדי – לא בדיוק מה ששומעים בגני הילדים. המחשבה הזאת העציבה אותי.
בסוף המופע, אחרי שפופלינדה ורוברטו מוציאים את כל מה שיש בתוך המזוודה (מטרייה, מסננת, סרטים צבעוניים ועוד), והמזוודה עצמה הופכת למעין תיאטרון בובות מוקטן עם דמויות נייר שלהם, אחרי מחיאות הכפיים והקידות העמוקות, הילדים מוזמנים לבמה. הם יכולים לגעת, למשש, לשחק. הבמה הופכת למגרש, האביזרים למשחקים, שחר דולינסקי ועדי איתן מצטלמים ומשחקים עם הילדים, משוחחים איתם, הכל בחיוך ובגובה העיניים. בן הרים סרט, הסתובב סביב עצמו ואמר לי: “אמא תראי, אני הרקדן ואת הרקדנית”. הוא לא יכל להגיד משפט כזה ביציאה מהפקות גדולות עם תקציבי ענק ובמות מרהיבות. ההזמנה לראות מחול הכי קרוב שיש היא ההזמנה לדעת שהדמויות שעל הבמה הם אנשים בשר ודם ושגם הוא, אם ירצה, יוכל להיות רקדן. פופלינדה מזמינה את הקהל להצטרף אליה אל ממלכת הדמיון אך למעשה זאת שלומית פונדמינסקי, הכוריאוגרפית, היוצרת והמורה, שמזמינה את הילדים להצטרף אליה אל ממלכת המחול והגוף. הלוואי שעוד ועוד ילדים יצטרפו.
שלומית פונדמינסקי הציגה את ׳פופלינדה בממלכת הדמיון׳ ב18.4.2026 בתאטרון תמונע.
Popalinda in the Kingdom of Imagination- Children in the Kingdom of Theater
We sat, my son and I, in the dark hall of Tmuna Theater. The curious anticipation before a performance begins, a feeling I know and love, felt strange now, disconnected. After a month and a half of unrelenting tension, even the surprise inherent in watching a performance felt a little threatening. For a month and a half we had sat together in different kinds of concrete shelters, on plastic Keter chairs or makeshift mattresses, nervously assembling puzzles and waiting for the message that would release us back above ground. How can one now occupy a theater seat as if nothing has happened?
The lights went out, and from behind the curtain peeked Popalinda, a dancer in a Mary Poppins-like costume. Popalinda, Adi Eytan, excellent, entered center stage with an opening solo that is a perfect introduction to dance-theater for children: a combination of movement, acting, music, facial expression, pantomime, and costume work. The foundations of the performing arts, without cynicism, without over-cleverness. Ben, three-and-a-quarter, was captivated. I reached out my hand to him in the dark. He took it silently.
Popalinda in the Kingdom of Imagination is a dance-theater work for children, but first and foremost it is a work of the body. Adi Eytan as Popa and Shachar Dolinsky as Roberto, inspired by Mary Poppins and Bert (a wink also to the parents’ generation), create movement work that both children and adults can enjoy. On a small stage, with the audience close, every detail is clearly visible: the work of the feet, the facial expressions, the dynamics of their partnering. The plot, in which they search for a way into the kingdom, encounter dragons, and ultimately discover that imagination is the key, is merely an excuse. The heart is the movement. The text and song segments accompany (and are not always necessary for) the deep physical work, in which they seamlessly combine elements of classical ballet, release technique, pantomime, object work, and physical theater.
Photo Natasha Shaknes
In the days that passed between seeing the performance and writing about it, my thoughts kept returning to the almost inherent contradiction between the political reality and the utopia of Popalinda’s imagined world, and of children’s theater more broadly. I would like my child to be free to engage with rhythm, sound, color, and movement. These are the gifts that fringe offers children: intimacy and slowness. Are children today even capable of receiving them? Perhaps Israeli children, accustomed to intense stimuli, from Cocomelon on YouTube to sirens and dashes to the bomb shelter, are not built to watch fringe work? Work that requires sustained attention and the capacity to absorb? Can today’s five-year-olds listen to classical music without getting bored? Indeed, not all the children held on. Some lost patience, and a few even left the hall. Of course, this can be a matter of taste, or physical need, but to me it is also cultural. I don’t know how many children in Israel are exposed to works like this: a dance-theater piece where movement is central, there is no grand set, the lighting is simple, the dancers work with what fits into a single suitcase, and the soundtrack is the legendary music of Antonio Vivaldi, not exactly what one hears in kindergartens. That thought saddened me.
At the end of the performance, after Popalinda and Roberto take everything out of the suitcase (an umbrella, a sieve, colorful ribbons, and more), and the suitcase itself becomes a kind of miniature puppet theater with paper versions of themselves, after the applause and deep bows, the children are invited onto the stage. They can touch, feel, play. The stage becomes a playground, the props become toys, Shachar Dolinsky and Adi Eytan pose for photos and play with the children, talk with them, everything with a smile and at eye level. Ben picked up a ribbon, spun around himself, and said to me, “Mom, look, I’m the dancer and you’re the dancer.” He couldn’t have said a sentence like that walking out of large-scale productions with huge budgets and spectacular stages. The invitation to see dance as closely as possible is an invitation to understand that the figures on stage are flesh-and-blood people, and that he too, if he wishes, can be a dancer. Popalinda invites the audience to join her in the kingdom of imagination, but in fact it is Shlomit Fundaminsky, the choreographer, creator, and teacher, who invites children to join her in the kingdom of dance and the body. If only more and more children would join.
Shlomit Fundaminsky presented ‘Popalinda in the Kingdom of Imagination’ on April 18, 2026 at Tmuna Theater.
עדן קרמר
עדן קרמר היא יוצרת תיאטרון-מחול עצמאית, פרפורמרית ורקדנית, בוגרת תכניות רזידנסי בסדנא לאמנות רמת אליהו, במועצה אזורית חוף הכרמל ובסדנאות הבמה והמסך ביפו. עבודותיה האחרונות (“הטפט הצהוב” ו-“קתדרלה”) הוצגו בתיאטרון יפו ובמרכז נא לגעת לתיאטרון נגיש. עדן רקדה ביצירות של כוריאוגרפים שונים, ביניהם דניאל גליה-קינד, עירד אבני וגיא דולב. עבודתה האמנותית נתמכת על ידי מענקים מטעם מפעל הפיס, קרן רבינוביץ’ לאמנויות, עיריית תל אביב ומרכז “נא לגעת”. היא הופיעה בפסטיבלים ובמות בישראל ובחו”ל. עדן עוסקת הן ביצירתה והן במחקר תיאורטי בתחומים הקשורים בתנועה, נרטיב, סיפור, גוף והיחסים ביניהם. במקביל לעיסוקיה במחול, היא עורכת לשונית ועורכת תוכן עצמאית בעלת ניסיון בעריכת טקסטים אקדמיים וטקסטים בתחומי האמנות כגון תסריטים, מחזות ותערוכות. כתבות כמו גם מאמרים אקדמיים שלה התפרסמו במגזין “מחול עכשיו” בעריכת רות אשל. עדן היא לקטורית במאגר הלקטורים של קרן גשר לקולנוע וספקית תוכן (עריכה, ליווי ותרגום) של עמותת הכוריאוגרפים. שימשה כאסיסטנטית ומנהלת תוכן של הסופרת מיכל גוברין והקימה את אתר האינטרנט שלה. בעבר, עבדה כלקטורית בהוצאת הספרים “עם עובד”. עדן היא בוגרת תואר ראשון בהצטיינות במדעי הרוח, ספרות וחינוך ממכללת “אורנים” וסטודנטית לתואר שני בתכנית הבינתחומית באמנויות באוניברסיטת תל אביב. בנוסף, היא בוגרת קורס מורים דו-שנתי לויניאסה יוגה, מסלול “שלומבל” – לימודי המשך לרקדנים בהנחיית שלומית פונדמינסקי, וקורסים רבים במחול בטכניקות מגוונות בארץ ובעולם. היא חברה מובילה בקהילת אנ”ת, העוסקת באמנות, חינוך וחברה, וחברה ושגרירה של “קרן העתיד” גרמניה-ישראל.