על ‘הלב החושב’/ נדב בושם
*צילום דור קדמי
*English follows
באולם הנרי קראון על הבמה היו ארבע פרפורמריות מופלאות ושונות זו מזו, שתי מוסיקאיות כשרוניות, מנצחת ומקהלה קסומה של נשים ומעל כולן ריחפה אתי הילסום אחת.
מול הקהל נטווה לנו מעין אריג יצירתי בהשראת הילסום שמדבר עליה ואיתה מתוך חוויות ימינו כאן וזה היה חכם ועדין ומרגש ומצחיק ובכל זאת רק דבר אחד היה חסר לי, קול אחד שלא נשמע, או נכח על הבמה – קולו של הגבר, של הפרפורמר. וחבל היה לי מאד על ההפרדה המגדרית הזו. אמנם יומן של אישה צעירה רגישה וחכמה, נכון, אבל עניין אותי לראות גם גבר מגיב ליומן. ותהיתי לעצמי, האם בפסטיבל הבא גם הקהל יופרד מגדרית? מקווה שלא ומה אתי הייתה אומרת על חסרונם של הגברים או של המבט הגברי, או של הלב החושב הגברי (כן גם הוא קיים) מהמופע שנרקם בכשרון לכבודה ובהשראתה?
אז הנה מונולוג של הפרפורמר שלא היה שם:
לפני 20 שנה, אולי בעצם קצת פחות, כי אני זוכר שראש הממשלה היה אותו ראש ממשלה, כדרכן של דמוקרטיות נהוראיות, אז בכל אופן אי אז הוזמנתי לבית ציוני אמריקה לצפות בהצגה של בוגרי ניסן נתיב ירושלים, שביים אחד, ברוך ברנר, בשם: ‘הנערה שלא ידעה לכרוע ברך’, עיבוד ליומן שהפך רומן מאת אתי הילסום. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי עליה והסתקרנתי לדעת עוד במיוחד כחובב גדול של סרטי/מחזות וספרי שואה. כנראה בגלל שאני לא ממש דור שלישי, או אולי רק קצת, אז יש לי חוסר בשואה כמו שיש אנשים עם ברזל נמוך, אז אני קורא, חוקר, צופה..ממתין ליום השואה לדוקואים החדשים..מתרגש! פייר מה היינו עושים בלי זה, כמה אפשר לראות ‘הלהקה’!? החיים זה לא יום העצמאות החיים זה יום השואה!
חזרתי הביתה וסיפרתי לבן זוגי דאז את מלאכת ההצגה והוא בחוכמתו הרבה (ורבה היא) ידע מיהי ואף מצא את הספר בין ספריו . כמובן שהתחלתי לקרוא ולא שכמובן הפסקתי באמצע. מעוצבן. האתי הזאת עיצבנה אותי. אני ממש זוכר את התרעומת שהייתה לי עליה וששיתפתי את בן זוגי דאז (אני אכתוב דאז כמה שבא לי – הרווחתי את זה ביושר!). “למה היא לא עוזבת את הולנד ובורחת ומצילה את עצמה. מה היא ממשיכה לחיות את חייה ולהתעסק בקטנוניות היומיום, אהבות, מיניות, ומחשבות קיומיות כאילו כלום לא קורה מסביבה”. השתגעתי. אבל למה בעצם? ועל מה? היום בדיעבד במבט לאחור ובמחשבה על הנדב של אז – הייתי בחור בן 34 בדיוק ברגע הזה שלפני שטלטלות החיים הגדולות החלו לפעול עלי וכנראה משום כך לא הצלחתי להבין אותה את אתי, את דרכה. קצת אחרי שחתכתי מהיומן אימי חלתה והתחלתי לטפל בה, נעשיתי אב אומנה יחד עם בן זוגי דאז לילד מופלא בן לפליטה מאריתריאה, אימי חלתה שוב ונפטרה בסבל רב. הפכתי לאפוטרופוס על אחי, בננו נלקח מאיתנו במחטף זדוני ע”י מערכת רווחה נפשעת שהמאבק בה על זכותו להיות ילד וזכותנו לגדלו גמר את הזוגיות שלנו וניפץ אותה לרסיסים ובתוך כל זה היו גם סגרי קורונה, אבטלה, מחאות וכמובן השביעי באוקטובר ולבנון ואירן וראש ממשלה אחד.
היום אני זה אתי. כי האם זה לא מה שאני עושה כאן? מנסה כמו אתי לשרוד בתוך המציאות המחרידה בה אנו חיים, במדינה שקורסת אל תוך עצמה, מפשיטה עצמה מערכי המוסר שלה. מלחמה בלתי נגמרת פנימית וחיצונית מעשי זוועות שאחרים עשו עלינו ונעשים על אחרים בשמנו ובתוך כל זה אני ממשיך ללכת לפסיכולוג ולאימוני כח וליוגה ומטעין את הרב קו וצופה בנטפליקס ומחפש איך ומה ליצור ואיך וממי להשיג תקציב והולך לסינמטק ולתיאטרון ולא מפספס את הכפול ארוך של הבוקר כשבקוסרה ומקומות אחרים לא רחוקים במיוחד נוחבות כחול לבן מסתובבות חופשי באין מפריע. אני זה אתי. היא בטח הייתה כותבת פוסטים נפלאים בפייס ומעוררת שיח מרתק במגוון נושאים. ומדי פעם מאמר דעה בהארץ. אני זה אתי.
הצפייה בעבודת ‘הלב החושב’ עוררה בי רצון לשוב אל הספר (את הסדרה טרם ראיתי לצערי) אבל כשחזרתי הביתה נזכרתי שכמו במופע גם אני נתתי את הספר למישהי שביקשה להתעמק באתי וללמוד ממנה, שזה בעצם להתעמק בעצמה וללמוד על עצמה.
היום, כמו אתי, אני מרגיש שחיי כאן עוד לא הסתיימו, עוד לא התמצו. כמו ספר – ואיזה ספר – שעזבתי אותו באמצע הקריאה. ואני רוצה להמשיך לקרוא.
תודה אתי.
׳הלב החושב׳ על לבכורה ב6.8.2026 כחחלק מפסטיבל ישראל. אוצרת המופע: נטע שפיגלמן, בשהתתפות: נטע שפיגלמן, מיטל רז, שרה סיגל, נטע שפיגל, טליה דנציג, עידית קישי, הקונסורט הקולי הירושלמי ומיקה ריעני. עיצוב וידיאו: יערה ניראל. עיצוב תאורה: מתן פרמינגר.

צילום שמחה ברבירו
