התרשמות של יוליה פריידין על ׳ציפור טרופה׳ מאת בר אלטרס

*צילום שירה מרק

*English follows

רטטים של סאונד ושל יד, חול המתפזר על הרמקול.
ממקום מושבי זה נראה כמו אבקה אפורה וחשבתי שזה מלט.
אחר כך גיליתי שזה קמח.
הוא רוטט ומרקד כשבר מפזרת אותו על הרמקול המפיק את הסאונד.
גלי קול מייצרים תנועה.
עפעפיים רוטטות, נפתחות ונסגרות. בודקת איך הצליל, הטרטור, חודר לגוף, לשכמה, לכתף.
היא נראית לי כמו ציפור שרוצה לעוף ולא מצליחה. אולי היא לומדת עכשיו איך להניע את הכנפיים.
היא עוברת לשבת בתנוחת כריעה, יוצאים לה מהגוף כל מיני כבלים שחורים.
פעולות טורדניות שחוזרות על עצמן. חוויה מופשטת. בר ממש מחויבת לדבר שהיא עושה.
יש לה טוטאליות פרפורמטיבית. נוכחות מלאה בהווה.
היא נעמדת על השולחן, בודקת איך הגוף שלה מפיק צלילים מכל מיני מקומות: הפה, הלחי, מחיאות הכפיים.
האם זה רטט של היד שמשפיע על הסאונד, או שהסאונד הבוקע משפיע על התנועה הרוטטת?

מולנו יש ניסוי של סאונד, של רטטים, תנועות של גוף, קול. יש לה שפת גוף ייחודית.
תנועות שחוזרות על עצמן בסדר מסוים מייצרות כוריאוגרפיה סדורה: לחי רוטטת, תפיסה באף, ראש זז לצדדים ולאחור.
היא לא יוצרת קשר עין עם הקהל. היא עמוק בתוך הגופניות שלה.
יש שתי ילדות בקהל שמה שהן רואות מצחיק אותן. אולי מביך אותן.
היא הופכת לדמות פרועה שמחפשת איזשהו סדר תנועתי שיוצר לה עוגן, קרקע והיגיון פנימי.
התאורה אדומה בחלל. תנועות שנראות כמו שפת סימנים שבר המציאה. הופכת למין מלמול, לשיר שבו רואים את הקשר בין המילה לתנועה. היא נכנסה לאיזה טריפ שלא ניתן לעצור, בו היא משלבת תנועות המקושרות לחיות מהשיר של חד גדיא. בסוף הטריפ, בר מסיטה את רעמת התלתלים מהעיניים ומסתכלת עלינו.
הצפייה בחוויה הייתה מאוד חזקה, והרגשתי שאין לי מספיק מילים כדי לתאר את מה שאני רואה וחווה, כי החוויה הייתה מאוד, מאוד, אפשר להגיד אלוהית.

בר נמצאת הרבה זמן במחקר של סאונד וגוף. יש ניסיון להכניס את החוץ לתוך העבודה. בעצם הסאונד הוא של הרחוב והצלילים של הרחוב שקורים לייב, בזמן הצפייה. יש ארבעה מיקרופונים שחלקם פונים לצליל של הרחוב, וחמישה רמקולים. הסאונדים של הרחוב מחוברים לגוף של בר. היא מנסה לאחד בין הגוף לסאונד, שני אלמנטים שקורים אחד מתוך השני ותלויים זה בזה.

בשיחה עם בר אחרי המופע, היא חושפת בפניי את ההשראות שלה ליצירה.
כשהיא באה לראות מופע מחול, היא באה עם מצב תודעתי אחר מאשר כשבאים למופע מוזיקה. בר רוצה לגעת בשני עולמות של הסאונד והמחול, ומה קורה לנו כקהל הצופים בזמן העבודה.

בר אומרת שזאת מבחינתה עבודה שמתעסקת באלימות, איך זה חודר לגוף שלה כל השנתיים-שלוש האחרונות. אלה שאריות שנשארו. היא בודקת איפה נמצאים המעגלים של האלימות הזאת, ואיך זה הופך למעגל האלימות האנושית הפנימית שנכנס לשיר של חד גדיא. היא רוצה לאחד את שתי הדמויות החיות בתוכה: הכוריאוגרפית שהיא והמוזיקאית שהיא, לאפשר לעצמה טראנס שמגיע מעולם הסאונד, ומזיז את הקהל באופן פיזי.
בר בהחלט מצליחה להכניס את הקהל לחוויה שהיא מעבר למילים, משהו מאוד חי, רוטט, ואפילו מיתי.
בר היא רוקרית אמיתית.

בתור צופה במופע הרגשתי בגוף את החיבור החזק הזה בין גוף נע, לרטטים שהסאונד מייצר, שחודרים לא רק לגוף של בר ומניעים אותה, אלא גם לגוף שלי.
הוויברציות שראיתי המשיכו לרטוט גם בתאי הגוף שלי.
כשחזרתי הביתה, התחלתי לנוע עם הגוף באופן שונה ממה שאני מכירה.
הציפור הטרופה של בר פירפרה גם בתוכי.

בר אלטרס הציגה את ׳ציפור טרפה׳ ב23.7.2026 בבית הסגול.

---

 

Yulia Frydin’s Impressions of A Bird of Prey by Bar Altaras

Vibrations of sound and of a hand, sand scattering across the speaker.
From where I was sitting, it looked like a gray powder, and I thought it was cement.
Later, I discovered it was flour.
It vibrates and dances as Bar scatters it across the speaker producing the sound.
Sound waves generate movement.
Eyelids tremble, open and close. She examines how the sound, the rattling, penetrates the body, the shoulder blade, the shoulder.
She looks to me like a bird that wants to fly but cannot. Maybe she is only now learning how to move her wings.
She shifts into a crouching position, all kinds of black cables emerging from her body.
Obsessive actions that repeat themselves. An abstract experience. Bar is completely committed to what she is doing.
She has a performative totality. A complete presence in the present moment.
She stands on the table, exploring how her body produces sounds from different places: the mouth, the cheek, the clapping of hands.
Is it the vibration of the hand that affects the sound, or is the sound emerging from the speaker affecting the trembling movement?

Before us is an experiment in sound, vibrations, movements of the body, voice. She has a unique physical language.
Movements repeated in a particular order create a structured choreography: a trembling cheek, gripping the nose, the head moving from side to side and backward.
She doesn’t make eye contact with the audience. She is deep inside her own physicality.
There are two girls in the audience who find what they are seeing funny. Maybe it embarrasses them.
She becomes a wild figure searching for some kind of movement order that can give her an anchor, ground, and an internal logic.
The space is lit red. Movements that look like a sign language Bar has invented. It turns into a kind of muttering, into a song in which the connection between word and movement becomes visible. She enters a kind of trip that cannot be stopped, combining movements connected to the animals in the song Chad Gadya. At the end of the trip, Bar pushes the mane of curls away from her eyes and looks at us.
Watching was an extremely powerful experience, and I felt I didn’t have enough words to describe what I was seeing and experiencing because the experience was so, so intense, you could even call it divine.

Bar has been researching sound and the body for a long time. There is an attempt to bring the outside into the work. The sound is actually the sound of the street, the sounds of the street happening live as we watch. There are four microphones, some of them directed toward the sounds of the street, and five speakers. The sounds of the street are connected to Bar’s body. She is trying to unite body and sound, two elements that emerge from one another and depend on one another.

In a conversation with Bar after the performance, she shares some of the inspirations behind the work with me.
When she goes to see a dance performance, she enters a different state of consciousness than when she goes to a music performance. Bar wants to touch both worlds, sound and dance, and to explore what happens to us as an audience while we watch the work.

Bar says that, for her, this is a work dealing with violence, with how it has penetrated her body over the past two or three years. These are the remnants that remain. She examines where the cycles of this violence reside, and how they become a cycle of internal human violence that enters the song Chad Gadya. She wants to unite the two figures living within her, the choreographer she is and the musician she is, to allow herself to enter a trance that comes from the world of sound and physically moves the audience.
Bar absolutely succeeds in drawing the audience into an experience that goes beyond words, something intensely alive, vibrating, and even mythical.
Bar is a true rocker.

As an audience member, I felt in my body this powerful connection between a moving body and the vibrations generated by sound, vibrations that penetrate and move not only Bar’s body, but mine as well.
The vibrations I saw continued to vibrate in the cells of my own body.
When I got home, I began to move my body in ways that were unfamiliar to me.
Bar’s wounded bird fluttered inside me too.

 

Bar Altaras presented ‘A Bird of Prey’ on July 23 at the Purple House. 

---

יוליה פריידין היא אמנית רב־תחומית, כוריאוגרפית, פרפורמרית, כותבת ואמנית חזותית. יצירתה משלבת תנועה, טקסט, הומור והשתתפות קהל, ועוסקת בהגירה, אימהות, טקסיות וחיי היומיום.

Yulia Frydin is a multidisciplinary artist, choreographer, performer, writer, and visual artist. Her performances combine movement, text, humor, and audience participation while exploring migration, motherhood, ritual, and everyday life through a distinctly personal lens.