Eden Kramer
עדן קרמר
עדן קרמר היא יוצרת תיאטרון-מחול עצמאית, פרפורמרית ורקדנית, בוגרת תכניות רזידנסי בסדנא לאמנות רמת אליהו, במועצה אזורית חוף הכרמל ובסדנאות הבמה והמסך ביפו. עבודותיה האחרונות (“הטפט הצהוב” ו-“קתדרלה”) הוצגו בתיאטרון יפו ובמרכז נא לגעת לתיאטרון נגיש. עדן רקדה ביצירות של כוריאוגרפים שונים, ביניהם דניאל גליה-קינד, עירד אבני וגיא דולב. עבודתה האמנותית נתמכת על ידי מענקים מטעם מפעל הפיס, קרן רבינוביץ’ לאמנויות, עיריית תל אביב ומרכז “נא לגעת”. היא הופיעה בפסטיבלים ובמות בישראל ובחו”ל. עדן עוסקת הן ביצירתה והן במחקר תיאורטי בתחומים הקשורים בתנועה, נרטיב, סיפור, גוף והיחסים ביניהם. במקביל לעיסוקיה במחול, היא עורכת לשונית ועורכת תוכן עצמאית בעלת ניסיון בעריכת טקסטים אקדמיים וטקסטים בתחומי האמנות כגון תסריטים, מחזות ותערוכות. כתבות כמו גם מאמרים אקדמיים שלה התפרסמו במגזין “מחול עכשיו” בעריכת רות אשל. עדן היא לקטורית במאגר הלקטורים של קרן גשר לקולנוע וספקית תוכן (עריכה, ליווי ותרגום) של עמותת הכוריאוגרפים. שימשה כאסיסטנטית ומנהלת תוכן של הסופרת מיכל גוברין והקימה את אתר האינטרנט שלה. בעבר, עבדה כלקטורית בהוצאת הספרים “עם עובד”. עדן היא בוגרת תואר ראשון בהצטיינות במדעי הרוח, ספרות וחינוך ממכללת “אורנים” וסטודנטית לתואר שני בתכנית הבינתחומית באמנויות באוניברסיטת תל אביב. בנוסף, היא בוגרת קורס מורים דו-שנתי לויניאסה יוגה, מסלול “שלומבל” – לימודי המשך לרקדנים בהנחיית שלומית פונדמינסקי, וקורסים רבים במחול בטכניקות מגוונות בארץ ובעולם. היא חברה מובילה בקהילת אנ”ת, העוסקת באמנות, חינוך וחברה, וחברה ושגרירה של “קרן העתיד” גרמניה-ישראל.
Eden Kramer
Eden Kramer is an independent dance-theatre creator, performer, and dancer. She is a graduate of residency programs at the Ramat Eliyahu Art Workshop, Hof HaCarmel Regional Council, and the Stage and Screen Workshops in Jaffa. Her recent works (“The Yellow Wallpaper” and “Cathedral”) were presented at the Jaffa Theatre and at the Nalagaat Center for Accessible Theatre.
Eden has danced in works by various choreographers, including Daniel Galia-Kind, Irad Avni, and Guy Dolev. Her artistic work is supported by grants from the Israel Lottery Council for Culture and Arts, the Rabinovich Foundation for the Arts, the Tel Aviv Municipality, and the Nalagaat Center. She has performed in festivals and venues in Israel and abroad.
Eden engages both in artistic creation and theoretical research in areas related to movement, narrative, storytelling, the body, and the interrelations between them. Alongside her dance career, she is a freelance language editor and content editor with experience in editing academic texts and texts in the fields of art, such as screenplays, plays, and exhibition materials. Her articles and academic papers have been published in the magazine Dance Today, edited by Ruth Eshel.
Eden is a reader for the Gesher Film Fund’s reader pool and provides content services (editing, guidance, and translation) for the Choreographers Association. She served as an assistant and content manager for author Michal Govrin and established her website. In the past, she worked as a reader at the publishing house “Am Oved.”
Eden holds a Bachelor’s degree with honors in Humanities, Literature, and Education from Oranim College, and she is currently a Master’s student in the Interdisciplinary Program in the Arts at Tel Aviv University. Additionally, she is a graduate of a two-year Vinyasa Yoga teacher training course, the “Shlombal” continuing education track for dancers led by Shlomit Fundaminsky, and numerous dance courses in various techniques in Israel and abroad.
She is a leading member of the ANAT community, which focuses on art, education, and society, and is a member and ambassador of the Germany-Israel Future Forum Foundation.
Read Eden’s posts here:
נונה: רקדן, להקה, רקדן-להקה מאת עדן קרמר
In a sense, this opening image encapsulates the work as a whole, with both its strengths and its shortcomings: NONA creates a highly precise and aesthetically refined world, within which an entire ensemble operates, yet in too many moments leans on a single standout soloist.Read more
תגובתה של עדן קרמר ל׳תנועות ריקוד של אמצע מלחמה׳ מאת יוסי ברג ועודד גרף
Maybe the real question the piece is asking isn’t “If there were no war, what kind of dance would happen?” (as the program states), but rather: How can one keep dancing in the middle of a war? How can we dance not about the war, not for it, not in service of it, not in protest of it, but also not with our eyes closed to it? Is it possible to continue making good dance theater, while still being self aware of what’s happening around us? Should we? And what about creators who don’t want to engage directly with the war, what is their place right now, in this heartbroken moment of sand and stone?Read more
עדן קרמר מגיבה ל׳קרשנדו זָהָב׳ מאת אנאבל דביר
The word I take with me from Crescendo Gold, Annabelle Dvir’s work that I saw at Habait Theater, is: power. If I had to summarize the performance in one sentence, I’d describe it as a ritual of a tribe of warrior women, wolves, demons, witches.Read more
תגובתה של עדן קרמר ל׳נופים של זהב׳ מאת שרון פרידמן
This is a dance performance for children that is exactly what it should be: simple, beautiful, and intelligent. It is a show that treats children as the intelligent beings they are, and does not compromise on high standards of movement and material.Read more
מחשבות של עדן קרמר על הרמת מסך- מסך 1
מתוך ״מבוסס על סיפור אמיתי״ מאת מעין ליבמן-שרון צילום יאיר מיוחס *English Follows אמנות בזמן מלחמה היא לא שאלה חדשה. היא נשאלה פעמים רבות בהיסטוריה של האמנות ואף הולידה תנועות אמנותיות שניסו להתמודד עם המציאות, או עם חוסר האונים לנוכח המציאות. זאת שאלה שמעסיקה לא רק יוצרים, אלא גם את הקהל ששואל את עצמו: האםRead more
אני סולו- רשמים מאת עדן קרמר
*צילום אסקף אברהם בערב תל אביבי גשום הצטופף קהל רב בתיאטרון תמונע. לא נותר כסא אחד פנוי. מחיאות הכפיים הסוערות, הצילומים האינטנסיביים וההתרגשות הגדולה בקרב היושבים לא השאירו מקום לספק: בני משפחה וחברים קרובים באו לראות את הבנות, האחיות והחברות שלהם עולות אחת אחת עלRead more
שתי זוויות על מופע אחד: ׳קריסטין׳ מאת מאי זרחי דרך עיניהן של עדן קרמר וג׳וי ברנרד
בינתיים על הבמה ידה של הרקדנית מתכווצת לכדי אגרוף, סמן של התנגדות, והאגרוף הזה שלה – סימן קריאה שמנקד רצף תנועתי מקוטע – מפלח את האוויר במחווה בטוחה ומושך אותה הלאה, למעלה. רגל קדמית חזקה כפופה, השנייה ספק-נשרכת ספק-נמתחת אחורה, מושכת אותה מטה, אז היא מניחה לעצמה ליפול. זה מהלך כוריאוגרפי מתוכנן לחלוטין, אני מבחינה, אבל גם משכנע. הנה היא נוחתת על הגב כמו גור אריות אלגנטי, חתולת בר, מיתר מתוח. היא פורשת את הזרועות לצדדים, נושמת בכבדות, מרפה אחיזה לחלוטין בזמן שלחישות אינטימיות וקצת מבעיתות בוקעות מהרמקולים, קול נשי מספר משהו שאני לא מצליחה להבין אז גם אני מרפה לחלוטין ומניחה למצבור הדימויים המתרבה, המתמצק ומתפרק שנבנה אל מולי, לקחת אותי איתו בסחף.
*
במציאות כל-כך גסה שבה סף הזעזוע הולך ונחצה כל הזמן, אנחנו מסתובבים עם שיריון עבה שלא יורד, הערב הזה היה כמו תנועת-נגד מבורכת. בלי להתעסק מפורשות בפוליטי, עצם התרגול של רגישות חושית, גופנית, הוא כבר דבר גדול, דבר שאני לפחות צמאה לו מאוד בימים האלו. יצאתי קצת פחות חנוקה ממה שנכנסתי, עם ריאות קצת יותר מלאות באוויר וכתפיים קצת יותר משוחררות – אולי הסיבה הטובה ביותר לצאת מהבית ולראות אמנות. Read more