תגובתה של נופר סלע ל׳הוסר זמנית׳ בפסטיבל ישראל
*צילום דור קדמי
*English follows
“לאא!! אמא!! אמא!!! אמאאאאא!!!”
בת ה-4.5 תופסת את היד שלי ולא משחררת.
“מותקי, אמא חייבת ללכת.”
“לבוא איתך!”
אי אפשר אהובה. את הולכת לישון עכשיו, וכשאחזור אעיר אותך ואתן לך נשיקה, בסדר?”
“לאאא!! אמא אמא אמא אמאאא!!!”
כשאני מצליחה להשתחרר ולצאת מהבית אני מציצה רגע בשעון – השעה 20:12, יש לי 3 דקות להגיע. לא הספקתי להתקלח או להחליף שמלה, הידיים שלי בריח של קארי מהמרק שכרגע סיימתי לבשל,
אני יוצאת מהבניין, רצה עד סוף הרחוב, חוצה את הכביש לרחוב הנשיא ומשם במהירות לרחוב שופן, כבר רואה את תיאטרון ירושלים, פסטיבל ישראל, פסטיבל ישראל, איך אני באה ככה, אין ברירה, עכשיו 20:15 ואני ממהרת פנימה והבנאדם הראשון שאני רואה כשאני נכנסת לאולם המבואה של התיאטרון – זה ארז.
חיוך.
נשימה.
פרופ׳ ארז מעין שלו הוא מנהל אמנותי שותף של תיאטרון תמונע וראש המחלקה ללימודי תיאטרון ופרפורמנס באוניברסיטת חיפה. למרות הטייטלים המרשימים, חווית המפגש איתו דווקא תמיד מרגיעה. ארז הוא בנאדם שאוהב אמנות, ואוהב את האנשים שיוצרים אותה. את העבודה המאד חשובה ורצינית שהוא עושה, הוא עושה מהלב, בגובה העיניים, ומתוך אמון מלא ביוצרים.ות וביצירה. הוא מסוג האנשים שבגללם שווה לעשות תיאטרון בארץ הזאת שלנו.
הערב, ארז נמנה עם משלושת האנשים שמעבירים את הסיור “הוסר זמנית” בניהולה האמנותי של איב קריסטל – לצד ד״ר עידית סוסליק ואיתי דורון. הסיורים עוסקים ביצירות בינלאומיות מדהימות, שלא הגיעו לארץ בעקבות “הפיל שנכנס לחדר, ואי אפשר להוציא אותו”, כפי שכתוב בתכנייה. ובמילה אחת: החרם. הייתי רוצה להיות בכל הסיורים, אבל הם מתקיימים במקביל, ותחושת ה”פומו” היא חלק מהבחירה האמנותית שנעשתה כאן.
מתחילים. כולנו חובשים אזניות והולכים אחרי הרועה שלנו ברחבת התיאטרון. ארז מדבר ואנחנו מקשיבים. האזניות מנתקות אותנו מהרעש וההמולה שמסביב, וככל שארז ממשיך לדבר, הניתוק הופך לקרבה.
למעשה זהו סיור בעקבות שום דבר. אין מה לראות, כיוון שהעבודות שעליהן מדברים לא הגיעו לכאן. כל מה שנשאר לנו הוא – אחד את השנייה.
ארז פותח את הסיור ואומר: “אחד התפקידים המסורתיים של פסטיבל ישראל תמיד היה להביא לארץ מופעים חשובים מחו”ל. הפסטיבל היה ה-מקום לבוא ולראות בו את מיטב העשייה העכשווית ממקומות אחרים בעולם. עבור יוצרים ישראלים זו היתה הדרך להשאר עם האצבע על הדופק לגבי מה עושים עכשיו הקולגות שלנו ברחבי העולם, להרגיש חלק מקהילה בינלאומית.”
אני שומעת את זה והלב שלי נצבט. קהילה בינלאומית. פעם היינו חלק מקהילה. מאז ה-7.10 הרבה מאד קשרים עם מוסדות, קולגות וחברים מחו”ל התערערו והתנתקו. יוצרים מחו”ל לא מעוניינים להגיע לכאן, ואותנו לא כ”כ רוצים להביא לשם. אנחנו מנודים, מבודדים, מוחרמים בעל כורחנו, ולא משנה מה עמדתנו לגבי מה שהממשלה שלנו עושה. ולא משנה המורכבות שרואים מכאן ולא רואים משם.
ארז מספר על הופעה של הכוראוגרפית הקרואטית איוונה מולר, שראה בפריז אי אז בתחילת 2023. הוא מראה לנו קצת תמונות וסרטונים של היצירה בטאבלט ומספר עליה – 6 פרפורמרים נעים בחלל בזמן שהם קשורים זה לזו בכבל של טיפוס. בגדול, תיעוד של עבודות פרפורמנס זה אחד הדברים הכי מבאסים שיש. וידאו ואפילו תיאור לשוני לא ממש יכול להעביר את התחושה שקיבלת כשהיית שם, וכל עבודה שתנסי לתאר תמיד תישמע פחות או יותר כמו אותה גברת בשינוי אדרת. הפעם, למוגבלות של התיעוד יש פונקציה נוספת – היא קשורה בתחושת ההעדר שהסיור מבקש להנכיח.
אני לא מצליחה להבין הרבה מהדימויים שארז מראה, אבל אני מבינה הכל מהניצוץ שבעיניים שלו כשהוא מדבר על העבודה. הוא כ”כ התלהב מהעבודה שהחליט לפנות אל מולר ולהציע לה להגיע לתיאטרון תמונע. הוא פנה, כאחד האדם, דרך ה”צור קשר” באתר שלה. היא ענתה. הם קבעו זום. לבסוף היא הסכימה לבוא, למרות שגם אז ב-2023 היה חרם. התכנית להביא אותה התחילה להרקם.
ארז תכנן להביא לתמונע עבודה של מולר שנקראית We are still watching – יצירה בביצוע הקהל, שבה הקהל יושב בריבוע ומקריא טקסטים שנכתבו עבורו. הטקסטים מלאים בהוראות ביצוע, וגם שאלות כמו: “מי כתב לנו את הטקסט הזה?” “למה אנחנו מקריאים אותו?” “למה שלא פשוט נלך?”..
היצירה עוסקת בדינמיקה חברתית, שיתוף פעולה וציות. מתי אנחנו משתפים פעולה ולמה? מהו הכוח המניע אותנו לקחת חלק, לבצע הוראות מבחוץ, לציית?
ארז מספר שככל שהתכנית להביא את מולר הלכה ונרקמה, כך הקשר איתה הלך והעמיק. הוא ציין כבדרך אגב שהם החליפו תמונות של הילדים, וזו נקודה שנגעה בליבי. יש משהו ברגע הזה עם אנשים מרחוק, מארץ אחרת או מתרבות אחרת, הרגע הזה שמספרים על הילדים. כל מי שיש לו ילדים מכיר את רגעי השיא והשפל של ההורות, את ה “אמא!! לאאא!!! אמא אמא אמא”, וההבנה ההדדית הזאת מייצרת חוטים של חיבור בן רגע, בלי מילים.
כשהגיע ה-7 לאוקטובר, מולר כתבה לארז מיד והביעה דאגה ואמפתיה. אבל בסופו של דבר היא ויתרה על הרעיון להגיע. הזמן עבר, וארז נהג להזכר ולספר על האמנית שהיתה אמורה לבוא לכאן ובסופו של דבר החרימה אותנו, כמו רבים אחרים.
בסוף הסיור ארז מספר בחיוך ופליאה: “רק עכשיו כשהזמינו אותי להעביר את הסיור הזה, חזרתי שוב להתכתבות עם איוונה – ופתאום הבנתי שכל הזמן הזה סיפרתי סיפור לא נכון.” כשקרא שוב את המיילים ממנה הבין שמולר ויתרה על ההגעה בצער, ואף ציינה שהיא מקווה להגיע בזמן אחר. “הרגשתי כמו בעבודה של איוונה מולר” – הוא אומר. ארז נדהם להבין שהזכרון שלו תעתע בו, שגם הוא, כמו הקהל בעבודה של מולר, שיתף פעולה עם סיפור שסופר כאן שוב ושוב, הסיפור על האמנים המחרימים.
חשבתי על הסיפור הזה לא מעט בשלוש שנים האחרונות. מי הם בעצם אותם אמנים מחרימים? מה זה אומר להחרים? האם להמנע מלהגיע לכאן במצב הנוכחי זה חרם? האם אני במקומם הייתי באה?
לפני שנה וחצי הוזמנתי ליצור עבודה עבור פסטיבל בברלין. המלחמה היתה בעיצומה, שמעתי אינסוף סיפורים על חוויות קשות מאד שעברו יוצרים ישראלים בחו”ל, והרגשתי שאם אני מסכימה להגיע לברלין, אין לי ברירה אלא לייצג את מה שאינני מעוניינת לייצג. רציתי לדבר על זה בדיוק, אבל פחדתי. למעשה כ”כ פחדתי, שהחלטתי ליצור עבודה שבה אני אינני נוכחת. קראתי לה Almost There, ועיצבתי אותה כפגישה על קפה איתי, אלא שאני – לא שם. המשתתפ.ת יושבת מול כסא ריק ושומעת את קולי באזניות. אני מספרת על עצמי, שואלת שאלות על המאזינ.ה, מייצרת קרבה. בסוף העבודה אני מודה שלא הגעתי כי פחדתי שאם ניפגש – המלחמה תעמוד ביננו.
המשתתפים מוזמנים להשאיר לי כמה מילים כתובות, והכנתי את עצמי לכל ה- free palestine שבעולם. באמת קיבלתי כמה. אבל לתדהמתי, רוב התגובות היו תומכות ונרגשות. יש בני אדם שם בחוץ, המון מהם, ויש להם לב פתוח. במקרה הזה – דווקא ההעדר היה הדרך להפגש.
ארז קרא לזה “כיסי התנגדות”, אפשרות של אנשים להפגש ולפעול ביחד למרות הסיפורים שמוכתבים לנו מבחוץ. בסופו של דבר אני בטוחה שמערכת הערכים שלי לא רחוקה מאד מזו של אנשים שמחרימים אותנו, הרי פעם היינו חלק מאותה קהילה. אלא שאני נמצאת בסיטואציה אחרת לגמרי מהם, סיטואציה שאולי הם לא יכולים להבין, או שאולי, במובן מסויים הם מבינים יותר טוב ממני.
ואני גם מזכירה לעצמי שמאד יכול להיות שלו הייתי חיה אי שם, באירופה או איפשהו, ומסתכלת מבחוץ על מה שקורה כאן – על ההרס והנישול והחורבן שאנחנו ממיטים סביבנו – הייתי מדירה את רגליי מכאן. הייתי זועמת ומתנגדת ומחרימה. אבל כשאני חיה כאן, אין לי ברירה. אני לא רק אוהבת את המקום הזה – אני גם תלויה בו. עכשיו יותר מתמיד, אין לי לאן ללכת, ולאן שלא אלך – אהיה ישראלית, ויהודייה. אני לא יכולה להתנתק מהארץ, אבל זה לא עושה אותי יותר טובה או צודקת. זה רק עושה אותי שבורה לרסיסים, פצועה מוסרית. אי אפשר לחיות כאן מבלי להזדקק להגנה, ומבלי להיות מלאת הכרת תודה למי שמסכן עצמו בשביל לתת לי ולמשפחה שלי הגנה. אי אפשר להרדים את הילדים שלנו בערב בלי לדעת שאולי הלילה, או מחר או בעוד יומיים נצטרך להרים אותם באמצע הלילה ולרוץ למקלט, ושכנראה כשיגדלו יצטרכו גם הם לסכן את עצמם עבור ממשלה אדישה שלא עושה דבר כדי לחלץ אותנו ממעגל הדמים הנצחי הזה. וכשמחזיקים את היד הרכה ומנשקים את הראש החפוף, הריחני, אי אפשר שלא להחליט לעשות הכל כדי להסתיר מהם את כל זה.
“מאז שפסטיבל ישראל כבר לא יכול להיות פלטפורמה ליצירה בינלאומית, הוא שואל את עצמו מה תפקידו בעת הזאת.” אומר ארז. מהתבוננות בתוכנייה של השנה ושל השנים הקודמות זה ברור מאד – הפסטיבל לקח על עצמו ליצור ולקיים יצירה מקומית חושבת, חומלת, בועטת. מצד אחד להכיל ולבטא את הכאבים שאנחנו נושאים איתנו, ומצד שני להשאיר, ככל הניתן, סדקים להתבונן גם על מה שקשה מידי לחברה הישראלית לראות. במובן הזה הפסטיבל מייצר הנהגה. כי הוא מבקש להוביל את כולנו לייצר כיסי התנגדות שכאלה. להתחבר, לשאול, לפעול. המשימה שלנו כיוצרים כאן עכשיו היא קודם כל להיות טובים זה לזה. התחום הזה לא יכול יותר להיות תחרותי ונוקשה. אנחנו חייבים להיות הקהילה אחד של השנייה, הקולגות הכי טובים שאפשר. לבוא, לפרגן, לנחם, לפתוח את הלב. אנחנו חייבים לייצר לנו כאן בית משותף, כי אנחנו צריכים לפעול ביחד, להחזיק את היושרה המוסרית שלנו אחד עבור השני, לתת מקום ואומץ אחת לשנייה להתבטא, וגם לשמור זו על זה. אנחנו חייבים להיות הבית והקהילה של עצמנו, כדי שנוכל לנוע ביחד, לפעול לשינוי, בדרכי אמנות ובדרכי מאבק. כי המציאות פה חייבת להשתנות, וחייב, אבל חייב, להיות כאן עתיד טוב יותר, לכולם.
“כתבתי שוב לאיוונה אתמול, ושאלתי – אולי תרצי בכל זאת לבוא?” ארז מסיים את הסיור בסימן שאלה שמשאיר המון אוויר לנשימה, ואני חוזרת הביתה כשהראש מזמזם ממחשבות. אני פותחת את הדלת ושומעת “אמא” חלש ומתוק מכיוון החדר שלה. אני ניגשת, כורעת ליד המיטה ונותנת לה נשיקה, כמו שהבטחתי. “לילה טוב אהובה שלי”. היא עוצמת עיניים, וחוזרת לישון.
׳הוסר זמנית׳ הוצג ב4-6.8.2026 כחלק מפסטיבל ישראל.

נופר סלע היא אמנית פרפורמנס ותיאטרון, בימאית ודרמטורגית. יצירותיה הוצגו על במות רבות בארץ ובעולם, לרבות תיאטרון הקאמרשפילה של מינכן, פסטיבל Theatertreffen בברלין, החשיפה הבינ”ל לתיאטרון ישראלי, הספרייה הלאומית ועוד. הצגת הילדים שלה “מה קרה ללב שלי?” הופקה בתיאטרון הקרון ומוצגת כחלק מרפטואר התיאטרון, ועבודת האודיו-פרפורמנס שלה Almost There נוצרה בהזמנת תיאטרון ה- Berliner Festspiele. סלע היא בוגרת תכנית “הקליידוסקופ” לתיאטרון ילדים (2023), ושל תכנית האמנים הבינלאומית – International Forum של מכון גתה (2018). בעלת תואר ראשון בהצטיינות מהאקדמיה לאמנות בצלאל (2012). מלווה אמנותית פרוייקטים בתחומי התיאטרון, פרפורמנס, מחול, קרקס עכשווי ואמנות חזותית.